בש"פ 3198/99 סלימאן אבו גרון נ. מדינת ישראל

העורר נלכד בעקבות מרדף שנערך על-ידי סיור של צה"ל סמוך לגדר המערכת בגבול מצרים-ישראל, לאחר שלדברי חיילי הסיור ראו את העורר בורח במכונית. עם העורר היו אנשים נוספים אשר הצליחו להמלט. במכונית, שהתברר כי הייתה גנובה, נתפשו 280.36 ק"ג סם מסוכן מסוג קנבוס.

העורר הואשם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, יבוא סם מסוכן, החזקת סם שלא לצריכה עצמית וכן שימוש ברכב ללא רשות.

לבקשת המדינה נעצר העורר עד תום ההליכים, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא, כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים. בחקירתו הכחיש העורר קשר כלשהו עם המכונית, טען כי נקלע למקום בחיפוש אחר גמליו וכי ברח מפני חיילי הסיור משום ששמע באזור יריות.

מכאן הערר, בגידרו טען העורר כי חיילי הסיור טעו בזיהויו והצביע על סתירות בין עדויותיהם.

לא מצאתי ממש בטענות אלה. הראיות האובייקטיביות נגד העורר, שאינן שנויות במחלוקת - הן כבדות. סיפורו של העורר על פניו אינו משכנע. בנסיבות אלה אין בסתירות כדי להפחית מעוצמת ראיות אלה.

לחלופין ביקש העורר, כי בהתחשב בעברו הנקי ובגילו הצעיר, יסתפק בית-המשפט בחלופת מעצר, אולם לא עלה בידו להפריך את חזקת המסוכנות העולה ממהות העבירות המיוחסות לו. כאמור, חומר הראיות מצביע כי העורר היה חבר בכנופיית מבריחי סמים, ובנסיבות אלה אין בחלופת מעצר כדי להסיר את החשש העולה ממהות העבירה.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.