בש"פ 3212/02 טונקל פבל נ. מדינת ישראל

1.על פי גרסת המשיבה, קשר העורר עם 5 אחרים לפרוץ לסניף בנק לאומי בכפר שמריהו, ולגנוב את תכולתן של כספות. על פי הנטען בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב, נכנסו הקושרים למבנה נטוש הנמצא ליד הבנק, ובמשך מספר חודשים חפרו מנהרה שהובילה לחדר הכספות. בתאריך 21.12.01 פרצו הקושרים שתי כספות ונטלו את תכולתן: תכשיטים ומטבע חוץ בסכום כולל של מאות אלפי דולרים.

עד התביעה המרכזי הוא אחד הקושרים, מקסים ריאבנקי, אך דווקא את העורר הזה הוא לא הפליל באמרותיו. חרף זאת נקבע בערכאה הראשונה, כי קיימת נגד העורר תשתית של ראיות שיש בה לבסס הרשעה. מסקנה זו נסמכת על מציאתו של סכום של 19,000 דולר בחיפוש שנערך בביתו של העורר. סכום זה היה נתון בשתי מעטפות, שאת אחת מהן זיהה בעליה של אחת הכספות שנפרצה, על פי הדרך בה נהג לקפלה. טענתו של העורר כאילו את הסכום הזה חסך במשך השנים, וגם משכרו כאיש צבא הקבע, עוררה תהיות בלבו של שופט בית משפט השלום, ולאותן תהיות הצטרפה העובדה כי בביתו של העורר נמצא דיסק-חיתוך, אשר ביחס אליו עלה החשד כי הוא מסוג האמצעים בהם עשו הקושרים שימוש לביצוע ההתפרצות. מעיניו של בית המשפט לא נעלמה העובדה כי מקסים לא הפליל את העורר, אך הוא סבר, ובדין נהג כך, כי משקלה של העובדה שברשותו של העורר נמצא חלק משלל הפריצה מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת, פועלת לחובתו מכוח הכלל בדבר "החזקה התכופה", ומצביעה עליו כמי שנטל חלק בקשר לפרוץ את הכספות.

2.לנוכח כל האמור, החליט בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים, ועל כך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. גם ערכאה זו מצאה כי בידי המשיבה תשתית של ראיות מפלילות, אך בטרם הכריע בערר, ביקש בית המשפט וקיבל תסקיר-מעצר. שרות המבחן מצא כי מדובר בעורר שתפקודו היה נורמטיבי עד למעצרו, ועל כן המליץ לשחררו בתנאים של מעצר-בית בבית הוריו, ובפיקוחם. את ההצעה הזו דחה בית המשפט המחוזי, מאחר ומצא כי היותו של העורר נמנה על חבורה אשר ביצעה התפרצות לה נדרשו תכנון מדוקדק ותעוזה, מצביעה על מסוכנותו לציבור, ואת זו לא ניתן לבטל בחלופת המעצר המוצעת.

3.הערר שבפני עוסק בהחלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי. בא-כוח העורר, עו"ד א' כהן, טען בשני מישורים, האחד, כי לא הוכח קיומה של תשתית ראיות נאותה, והשני, כי גם אם תשתית כזו קיימת, נכון היה לעשות שימוש בחלופת המעצר עליה הצביע שירות המבחן.

בחנתי טענות אלו בקפידה, ולא סברתי כי הוכחה עילה להתערבותי. אכן, העורר לא הופלל על ידי מקסים, ומפיו של האחרון אף נרשמו דברים מהם משתמע כי אפשר שהעורר לא ידע כלל על ההתפרצות וממילא לא נטל בה חלק. מאידך ניצבת העובדה, ולהשקפתי היא מבוססת היטב בשלב זה של ההליכים, כי בחזקתו של העורר נמצא חלק מהשלל אשר נגנב משתי הכספות. אמנם, יתכן כי העורר לא נמנה על הקושרים, ואפשר שחטאו מסתכם בכך שהוא נעתר לבקשתו של אחר להחזיק את הכסף מבלי שאף ידע על מקורו. דא עקא, זו לא היתה גרסתו של העורר, והוא בחר להתגונן בספור עובדתי שלא קנה אחיזה בלבו של בית המשפט. יותר מכך, האפשרויות עליהן הצבעתי (קבלתו של הכסף מידיו של אחר), הוצגה על ידי החוקרים בפני העורר, אך הוא בחר למלא פיו מים, והתוצאה היא שאותה "חזקה תכופה" הנובעת ממציאתו של חלק משלל ההתפרצות בחזקת העורר, לא זו בלבד שלא נפגם תוקפה, אלא שהיא נותרה על כנה מבלי שמי שחייב להציע לה הסבר אשר יניח את דעתו של בית המשפט, עושה זאת.

4.העולה מהאמור הוא, כי עתירתה של המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, עקב היותו חלק מחבורת הקושרים, בדין יסודה. מכך נגזרת מסקנה נוספת, היינו, מי שחוטא במעשה מסוג זה, שלביצועו נדרשת כאמור מחשבה, תכנון קפדני, ותעוזה, מעיד על הסכנה הרבה הנשקפת ממנו לציבור, ועל כן גם אם עברו היה עד כה נקי, חלופת המעצר שהוצעה אין בה כדי לבטל מסוכנות זו.

מכאן דעתי כי דינו של הערר להידחות, וכך אני מורה.