בש"פ 3214/03 אלמצראתי ג'מיל נ. מדינת ישראל

העוררים עומדים לדין לפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בתשעה אישומים שעניינם גניבת רכב, ניסיון לגניבת רכב, חבלה במזיד ברכב, פירוק חלקים מרכב, התפרצות לרכב ובנוסף לכל אלה הכשלת שוטרים במילוי תפקידם. בית-המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים ועל החלטה זו הערר שלפניי.

פרשת ההליכים שהיו בעניינם של העוררים סבוכה משהו ואתאר אותה בקצרה: בראשית הועמדו העוררים לדין בארבעה אישומים מן האישומים האמורים לעיל. המדינה ביקשה על מעצרם עד תום ההליכים, ולאחר קובעו כי נאספו אל תיק המשטרה ראיות לכאורה להוכחת האישומים, הוסיף בית-משפט השלום (כב' השופט יצחק יצחק) וקבע, כי יש לבחון חלופת מעצר "באשר בעבירות מסוג זה ... יש מקום להורות על שיחרור בחלופה המתאימה". בית-המשפט קבע כי המשך הדיון, לאחר קבלת תסקיר מעצר, יהיה ביום 9.3.03.

ביני לביני, וקודם שבית-משפט השלום נדרש לנושא שיחרורם של העוררים ממעצרם, הוגש לבית-משפט השלום כתב-אישום מתוקן אשר כלל את ארבעה אישומים הקודמים וחמישה אישומים נוספים - סך-הכל תשעה אישומים - אלה הם האישומים שהזכרנו בראש החלטתנו. שוב ביקשה המדינה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, ושוב נשמעו טיעונים לפני בית-המשפט, זו הפעם לפני כב' השופט ציון קאפח. השופט קאפח קבע בהחלטתו, בין השאר, כי "גם בהנחה שיש ראיות לכאורה לגבי האישומים החדשים, אין בכך כדי לשנות באופן מהותי את התוואי בו הלך קודמי." לאחר מכן מוסיף השופט קאפח ומפנה אל תסקירי המעצר הממליצים לשחרר את העוררים לחלופות מעצר ומחליט הוא לשחררם ממעצרם. על החלטה זו האחרונה עררה המדינה לפני בית-המשפט המחוזי (כב' השופט צבי גורפינקל).

בהחלטתו סוקר השופט גורפינקל את ההליכים שהיו עד אותה עת, וכותב הוא, בין השאר, כי הערר שלפניו נסוב על החלטת בית-המשפט לשחרר את העוררים "לאחר שכאמור נקבע כי קיימות ראיות לכאורה". בית-המשפט סוקר את ההלכות שלעניין, ולסופם של דברים מחליט הוא לקבל את הערר ולעצור את העוררים עד תום ההליכים. על החלטת מעצר זו הערר שלפניי.

כאמור, ייסד בית-המשפט המחוזי את החלטתו על הנחה כי בית-משפט השלום מצא שיש ראיות לכאורה להוכחת האישומים המועלים נגד העוררים, ובאי-כוח בעלי-הדין מסכימים כי הנחה זו בטעות יסודה ככל שהמדובר בחמישה האישומים שנוספו בכתב-האישום המתוקן. ואמנם, בית-משפט השלום לא קבע לגבי אותם אישומים אלא זאת, כי "גם בהנחה שיש ראיות לכאורה ... ", בלא שהוסיף וקבע כי יש אמנם ראיות לכאורה. משנפלה טעות זו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי אין מנוס אלא לקבל את הערר ולהחזיר את עניינם של העוררים לדיון נוסף בנושא הראיות לכאורה. אלא שבמקום זה נתגלו חילוקי דעות בשאלה אם עד להכרעה בנושא הראיות לכאורה ייוותרו העוררים במעצר או שמא יש ונכון לשחררם ממעצר עד להחלטה אחרת. למותר לומר שהמדינה טוענת לגירסה קמא בעוד אשר באי-כוח העוררים טוענים לגירסה בתרא.

לכאורה, יש טעם רב בטיעוני הסניגורים. אם אמנם נפלה טעות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, כי-אז נדונה אותה החלטה לביטול, ומשתבוטל ההחלטה תקום ממילא לתחיה החלטתו של בית-משפט השלום ולפיה יש לשחרר את העוררים ממעצרם. ואולם הדברים אינם כחזותם על-פניהם, וכך על דרך של ממה-נפשך.

אם נפרש את החלטתו של בית-משפט השלום כהחלטה הקובעת כי יש ראיות לכאורה להוכחת חמישה האישומים החדשים - שהרי לגבי ארבעה האישומים הראשונים כבר נקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחתם - כי-אז החלטת בית-המשפט המחוזי החלטה נכונה היא, שהרי ייסד החלטתו על קביעתו של בית-משפט השלום. ואילו אם לא קבע בית-משפט השלום כי יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים, כי-אז טעה אמנם בית-המשפט המחוזי בסוברו אחרת, ואולם באותה נשימה ניתן לומר כי גם בית-משפט השלום טעה בכך שלא בחן את נושא הראיות לכאורה. אם אלה הם פני הדברים - ואלה הם פניהם - כי-אז שומה עלינו להחזיר את המצב לקדמתו, דהיינו: להחזיר את הדיון לבית-משפט השלום להשלמת הדיון, ולהותיר את העוררים במעצר כפי שהיו בעת שמיעת הדיון לפני בית-משפט השלום. לשון אחר: זו היתה אמורה להיות החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ומשהחליט אחרת, נחליט אנו כפי שהיה אמור הוא להחליט. וכך אמנם נחליט.

אני מחליט אפוא לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 10.3.03, ואני מחזיר את הדיון לבית-משפט השלום להשלמת הדיון כאמור לעיל. העוררים ימשיכו לשהות במעצר עד החלטה אחרת.

היום, י"ב בניסן תשס"ג (14.4.2003).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03032140_G02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il