בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 97 / 3216
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
העו תר: חזיז יצחק
נגד
המשיבים : 1. ביה"ד הרבני האזורי באשדוד
2.ביה"ד הרבני הגדול בירושלים
3. אורליה חזיז
עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים
בשם העותר: עו"ד א' עין-דור
פ ס ק - ד י ן
1.משיבה מס' 3 (להלן - המשיבה) היא בעלת הזכויות הרשומות בדירה ברחוב רוגוזין 59/15 באשדוד (להלן - הדירה). בעבר, היו הזכויות בדירה משותפות למשיבה ולבעלה הראשון. בשנת 1975, בסמוך לגירושיה מהבעל הראשון, רכשה ממנו המשיבה את חלקו בדירה. כ3- שנים לאחר מכן נישאה המשיבה לעותר. לפני כחצי שנה התגרשו המשיבה והעותר.
2.במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין העותר והמשיבה בבית הדין הרבני האזורי באשדוד (משיב מס' 1), תבע העותר מהמשיבה את מחצית הזכויות בדירה. לטענת העותר, הוא זה אשר מימן בשעתו את התשלומים שהעבירה המשיבה לבעלה הראשון עבור רכישת חלקו בדירה. העותר, לדבריו, מימן גם את שיפוץ הדירה.
3.בית הדין הרבני האזורי דחה ברוב דעות את תביעת העותר. ערעור שהגיש העותר על פסק-דין זה לבית הדין הרבני הגדול (משיב מס' 2) נדחה אף הוא ברוב דעות. משלא עלה בידי העותר להביא לשינוי התוצאה בערכאת הערעור, הגיש את עתירתו הנוכחית. בעתירה מתבקש בית המשפט לבטל את פסקי-הדין שנתנו בתי הדין הרבניים, בשתי הדרגות, ולקבוע כי לעותר זכויות במחצית הדירה.
4.העתירה, על פניה, אינה מגלה כל עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטות משיבים 2-1. פסקנו כבר בהזדמנויות רבות כי עילות ההתערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בתי הדין הרבניים הינן צרות ומצטמצמות לשלושה סוגי מקרים בלבד: חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי והתעלמות או סטיה מהוראת חוק המופנית לבית הדין הרבני (ראו, למשל, בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד מו(3) 423, 439-438). בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני הגדול (בג"ץ 1923/91 רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה , פ"ד מו(2) 1, 11).
מקריאת העתירה עולה כי טענתו האמיתית היחידה של העותר מכוונת ל"טעות היסודית והשורשית בפסה"ד עצמו" (כלשון הכותרת לפרק ח' של העתירה). דעת הרוב בבית הדין הגדול נסמכה על הכלל בדין היהודי, לפיו "בעל שנתן [כספים] לאשה לרשום דירה או כל נכס אחר על שם האשה כמוה כנתינת מתנה גמורה לאשה ואין מקום לברר מי נתן את הכספים ולשם מה ניתנו". לטענת העותר, לא היה מקום ליישם כלל זה על נסיבות המקרה דנן. אכן, כך גם סבר דיין המיעוט בבית הדין הגדול. ואולם, דעת הרוב לא קיבלה את עמדתו, ופסקה אחרת. משכך, מהיכן לנו להרהר אחר עמדת הרוב, כאילו עומדת היא לבחינה בפני בית משפט שלערעור?
5.אמנם, העותר טוען בעתירה לקיומם של טעמים נוספים המצדיקים את היזקקותו של בית משפט זה אליה. אך נימוקים אלה, על פניהם, אינם מגלים עילה להתערבותנו. כך, למשל, טענתו בדבר החלטת אחד מדייני בית הדין האזורי על "הקפאת" חתימתו, והחלטתו המאוחרת על "ביטול ההקפאה". "ההקפאה" אינה מוסד מוכר במשפט, ואין לה נפקות משפטית, ובוודאי שאין בה כדי לבטל את תוקף פסק הדין. קל וחומר שאין לה נפקות משפטית לאחר שפסק דין זה זכה לאישורו של בית הדין הגדול בהחלטה ארוכה ומנומקת, והעותר אינו מציג בפני בית המשפט טעם טוב, ולו לכאורי, להתערבות בהחלטת בית הדין הגדול.
גם הטענה בדבר התעלמות הדיינים מפירוט הסכומים שהעותר, לדבריו, העביר למשיבה, אינה נכונה. בעמ' 3 להחלטת בית הדין הגדול מפרט דיין הרוב (הרב שלמה בן שמעון) את הסכומים ומועדי העברתם, וקובע כי גם בהנחה שכל הכספים אכן שולמו על ידי העותר עבור רכישת זכויות המשיבה בדירה, לא היה בכך לשנות את התוצאה, הנסמכת על הטעם המשפטי הנזכר. ממילא, אין למצוא רלבנטיות גם בטענות העותר בעניין אי איתור הסכם הרכישה ואי המצאת מקורות המימון לרכישת הדירה על ידי המשיבה.
נכון הוא גם (כפי שבית הדין האזורי מציין בפסק הדין) כי טענת המתנה הועלתה לראשונה על ידי המשיבה בשלב הסיכומים בבית הדין האזורי. עם זאת, אין לומר כי בשל כך לא ניתנה לעותר הזדמנות להתגונן כנגדה. הדיון בבית הדין הגדול נסב רובו ככולו על נימוק המתנה. לאור אופיו המשפטי של הנימוק, יכול היה העותר להשמיע בבית הדין הגדול את כל אשר יש לו נגדו, כפי שאכן עשה בפועל.
6.אשר על כן החלטנו לדחות את העתירה על הסף, מבלי לבקש את תשובת המשיבים.
ניתן היום, כ"א באייר תשנ"ז
(28.5.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97032160.
I01