בש"פ 3217/02 אילן זינו נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי, אליו הוגש כתב אישום כנגד העורר, נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

2.המתלוננת בה עוסק כתב האישום, היא אשה דתית, נשואה ואם לילדים, שאצל אחד מהם אובחנה בשנת 1996 הפרעה נפשית. המערער, שגר בעבר עם משפחתו בישוב בו גרה המתלוננת, הציג את עצמו כנצר למשפחת רבנים שנתברכו בסגולות ריפוי, והיכולים לסייע במציאת מזור לילדה החולה של המתלוננת. אט אט רכש העורר את אמונה של המתלוננת, וזו החלה לשלם לו כספים בסכומים גדלים והולכים, חלקם על מנת שיועברו לאותם "רבנים" שאמורים לסייע בריפוי הילד, וחלקם לצורך טכסים שונים ומשונים שהמערער הגה ממוחו הקודח. לטענת המשיבה, שילמה המתלוננת בדרך זו סכום כולל של כ700- אלף ש"ח, שאת חלקו לוותה מאחרים, ומצבה הדרדר עד שנאלצה למשכן את ביתה.

לשיאו הגיע העורר כשאמר למתלוננת כי במצוות הרבנים, עליה לקבל זרע בריא בר-קיימא, ובדרך זו שיכנע אותה לקיים עימו יחסי מין, הכל על מנת להשיג את המטרה המיוחלת של ריפוי בנה החולה. אך גם בכך לא הסתפק העורר, ועל פי הנטען בכתב באישום, הוא ביצע במתלוננת גם מעשי סדום, וכאשר הוסיף לדרוש ממנה כספים, והיא טענה כי כספה אזל, איים עליה העורר באומרו שקיום יחסי המין ביניהם תועד בצילום, ואם היא לא תעמוד בדרישות התשלום הנוספות שהציב לה, הוא יעביר תיעוד זה לבעלה ולילדיה, והוא גם ישלח אנשים מהעולם התחתון על מנת שיפגעו בה.

המשיבה טענה כי ה"רבנים" בשמם נקב המערער, למעט אחד, אינם קיימים כלל, ועל כן כל הכספים ששילמה המתלוננת, מצאו את דרכם לכיסו.

בכל אלה עוסק האישום הראשון שיוחס לעורר, בו נתבקשה הרשעתו בעבירות של אינוס במרמה, מעשה סדום בנסיבות אינוס, סחיטה באיומים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועושק.

באישום נוסף אשר יוחס לעורר נטען, כי באותה דרך הוא הוליך שולל את בנה האחר של המתלוננת, ממנו הצליח לקבל במרמה סכום של כ20- אלף ש"ח. במהלך אחר הטכסים שביצע המערער עם מתלונן זה, הוא גרם לו כוויות בזרועו באמצעות מזלג שלובן באש, ובגין כך יוחסו לעורר באישום זה עבירות של קבלת דבר במרמה, ותקיפה הגורמת חבלה.

3.בבואו להכריע בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, קבע בית משפט קמא, ולמעשה עניין זה אינו שנוי במחלוקת, כי קיימת תשתית של ראיות אשר יש בה לבסס הרשעה, והיא מתבססת על הודעות מפורטות של המתלוננת מחד, והודאתו של העורר ברוב המעשים שיוחסו לו, מאידך. העורר גם לא הכחיש את קיומם של יחסי המין עם המתלוננת, אך לטענתו נעשו המעשים מרצונה ובעקבות רומן שהתפתח ביניהם.

השאלה הנוספת שחייבה מענה היא, אם הוכיחה המשיבה קיומה של עילת מעצר. על כך השיב בית המשפט המחוזי בחיוב, ואני סבור שבדין נהג כך. במעשיו של המערער, אם יוכחו, קיים שילוב של מעשי אינוס עם מעשי מרמה וסחיטה שנמשכו תקופה ארוכה מאד, תוך ניצול ציני ובוטה של מצוקת הזולת. מי שכך נוהג, מעיד על עצמו כי נשקפת ממנו סכנה לבטחון הציבור, ומכאן החשש להתיר לו להלך חופשי.

עם זאת, ומכוח מצוות המחוקק (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996-), מצווה בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה. לענין זה טען בא-כוח העורר, עו"ד יפתח, כי נכון היה לתת את הדעת לעברו הנקי של העורר, מצבו הנפשי הקשה כפי שעולה מחוות דעת פסיכיאטרית שנערכה במסגרת הליך בשנת 2001, ולעובדה שאחדים מבני משפחתה של אשתו נהרגו לפני מספר חודשים בפיגוע חבלני, דבר שהותיר את אשתו וילדיו ללא תמיכה. בנסיבות אלו, הוסיף וטען עו"ד יפתח, עשוי שימוש בחלופת מעצר - החזקת העורר במעצר בית בביתה של אחותו באילת - להבטיח שהמערער לא יחזור לסורו וגם לא ישבש מהלכי משפט, וחלופה זו עשויה להוות פתרון הולם גם לנוכח העובדה שתחילת שמיעתן של הראיות בתיק זה, נקבעה לחודש אוקטובר 2001.

4.לא מצאתי כי קיימת עילה להתערב בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. אכן, עברו הנקי של נאשם, ומעורבותו הראשונה בפלילים, עשויים להפריך את טענת ה"מסוכנות", אך המקרה הנוכחי הוא חריג מכל בחינה. אם תוכחנה עובדותיו של כתב האישום, תתבקש המסקנה, כי בין השנים 1999 עד 2001, ניצל המערער את תמימותה של אשה ומצוקתה, על מנת לזכות בטובות הנאה חומריות, וגם ליצרו הוא נתן דרור כאשר כפה עליה קיום יחסי מין. לצורך זה לא בחל העורר באמצעים, ופיתוי, סחיטה ואיומים, שימשו אותו עד לאחרונה (פברואר 2002), על מנת להשיג את מטרתו. אכן, אפשר שהעורר סובל מבעיות נפשיות, אך עובדה היא שמצבו זה לא מנע ממנו לבצע את אותן עבירות, וליצור את אותה תלות שהפכה את המתלוננת כחומר ביד היוצר. ובאשר לעניין האסון שפקד את משפחתה של אשתו, סבורני כי טוב היה עושה העורר לולא העלה טיעון זה, שהרי מעובדותיו של כתב האישום עולה, כי גם לאחר האסון לא חדל העורר מלדרוש כספים מהמתלוננות (ראו סעיף 17 לכתב האישום).

5.מסקנתי לנוכח האמור היא, שמעצרו של העורר הינו חיוני, וכל חלופה שתוצע אין בה כדי למנוע את מסוכנותו לציבור בכלל, ולמתלוננת בפרט.

הערר נדחה.