בש"פ 3220/02 עמוס כפיר נ. מדינת ישראל

1.שני העררים שהדיון בהם אוחד, עוסקים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לעצור את העוררים עד תום ההליכים, לאחר שלשניים יוחסו עבירות של אחזקת סם מסוכן וסחר בו. כתב האישום בעניינו של אלקסלסי עוסק בסמים מסוג קנאבוס וחשיש, ואילו ביחס לעמוס כפיר נטען כי מדובר בסם קנאבוס בלבד. להשלמת התמונה אוסיף, כי ברשותו של אלקסלסי נתפסו מאות גרמים של סם, אך מדבריו בחקירתו ברור כי הכמויות שהתגלגלו לידי שני העוררים ובהן סחרו, היו גדולות פי כמה. לאלקסלסי יוחסו 7 מקרים של סחר בסם מסוכן, בעוד שבעניינו של כפיר נטען כי הוא עשה זאת בין 40 ל60- פעמים.

2.בית משפט השלום אליו הוגשו כתבי האישום נגד העוררים, דחה את בקשת המשיבה לעצורם עד תום ההליכים. במהלך הדיון הוגשו תסקירי-מעצר, ולאור האמור בהם החליט בית המשפט לעשות שימוש בחלופת-מעצר, היינו, מעצר-בית מחוץ לאילת בפיקוחם של ערבים, וכנגד הפקדתן של ערבויות שונות. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שמדובר באנשים צעירים, שעברם אינו מכביד, והסם בו סחרו נמנה על הסמים המוגדרים כ"קלים".

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי, שם נהפכה הקערה על פיה, והוחלט לעצור את העוררים.

3.בא-כוחם של העוררים, עו"ד ג' באיער, מבקש בעררים שבפני להחזיר את החלטתו של בית משפט השלום על כנה. הוא חזר והדגיש את גילם הצעיר של שולחיו, את העובדה כי זו מעידתם הראשונה בתחום הסמים, ואת ההשלכות הקשות שעלולות להיות למעצר-ראשון על מי שלא התנסה בו. עו"ד באיער לא הקל ראש בחומרת מעשיהם של שולחיו, אך נראה כי על פי השקפתו, אלה הם מסוג המקרים אותם ראו בתי המשפט כחריג, ועליהם הוחלט שלא להחיל את הכלל המחייב את מעצרם של הסוחרים בסם עד תום ההליכים.

3.על חומרתו של נגע הסמים אין צורך להשחית מלים נוספות, וגם על המלחמה שקידשה החברה בישראל נגד נגע זה, נדמה כי כבר נאמר הכל. חרף זאת, מוסיפים להלך בתוכנו אנשים דוגמת העוררים, הרואים בסחר בסם מקור להכנסה קלה, וגם היד הקשה בה נוהגים בתי המשפט נגד עבריינים בתחום זה, אינה מצליחה להרתיע את הרבים ולצמצם את ממדיו של הנגע. לפיכך, כל שנותר לעשות הוא להוסיף וליישם, וביתר שאת, את הכלל לפיו כל מי שחטא בעבירות מתחום זה, אחת דינו - להיות מוחזק במעצר עד לסיום ההליכים בעניינו, בעיקר עקב החשש שיוסיף לחטוא גם במהלך משפטו, ואף אם יהיה נתון במעצר-בית. אכן, בית משפט זה חרג לעתים מאותו כלל, אך הוא עשה זאת בנסיבות חריגות במיוחד, שאינן מאפיינות את העוררים שבפני. שני אלה, כך נראה, מכירים ויודעים היטב כיצד להגיע למקורות הסם, וגם מהפצתו תמורת בצע כסף הם לא משכו את ידם. מכאן נובעת הסכנה הנשקפת מהם בעת שהם מהלכים חופשי, ואת הסכנה הזו ניתן לקדם ומנוע רק אם יוחזקו במעצר.

העררים נדחים.