בש"פ 3245/01 מוחמד עואד נ. מדינת ישראל

לעורר יוחסו עבירות של מעשים מגונים בכפיה, תקיפה מינית ועבירות מין במשפחה. על פי הנטען בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא, קורבנות המעשים היו בנותיו של העורר, האחת ילידת שנת 1976, והאחרת ילידת שנת 1982. על פי גרסת המשיבה, ביצע העורר את המעשים בבתו הגדולה בין השנים 1987 ועד סוף 1992, היינו, מאז הייתה בת 11 שנים ועד לגיל 17. במועד כלשהו בשנים 1998 - 1999 ביצע העורר מעשה מגונה בבתו הצעירה.

המשיבה ביקשה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובמהלך הדיון היה מקובל, גם על בא כוח העורר, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען באישום הראשון (שהוא לב ליבו של כתב האישום), שהרי העורר הודה במעשים שיוחסו לו, אף שהוא חולק על גרסת התביעה בדבר תדירות המעשים. בנסיבות אלה, התרכז הדיון בשאלה האם נכון לעשות שימוש בחלופת מעצר, הן לנוכח העובדה שהמעשים המתוארים באישום הראשון פסקו לפני שנים רבות, והן לאור מצב בריאותו של העורר אשר עבר אירוע מוחי.

על שאלה זו השיב בית המשפט המחוזי בשלילה, באשר מסוכנתו של העורר אינה נובעת רק מהחזקה הסטטוטורית, אלא גם מנסיבותיו החריגות והחמורות של כתב האישום בתיק זה. בית המשפט סבר כי נשקפת מהעורר סכנה לציבור בכלל ולבנותיו בפרט, וכן הפנה לחשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים.

בא כוחו של העורר סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שגויה, הואיל ומאז בוצעו המעשים, לא זו בלבד שחלף זמן ניכר, אלא ששולחו גם לא נתפס ולא נחשד בביצוע מעשים נוספים. יותר מכך, לטענתו המשיכה בתו הגדולה לגור עמו במשך כ6- שנים, וחרף זאת לא טענה בתלונתה כי באותן שנים נוספות חזר לפגוע בה. מכאן דעתו של בא-כוח העורר, שדי יהיה בהחזקת שולחו בחלופת מעצר הרחק ממקום מגוריהן של בנותיו ואשתו, ובדרך זו להשיג את המטרות להן נועד מעצר-ממש.

כאמור, הראיה העיקרית הניצבת נגד העורר היא הודאתו, שתועדה באמרות שנרשמו מפיו. מדובר במסכת ארוכה וממושכת של מעשים, שעל חומרתם אין צורך להרבות מילים, ולא יהיה זה מופרז להניח כי המעשים הותירו צלקת עמוקה בלבה של בתו הגדולה. החומרה המיוחדת שאני רואה בתיק זה היא בכך, שחרף העובדה שאינה שנויה עוד במחלוקת, שהמעשים נמשכו זמן ניכר, נרתעה המתלוננת מלחשוף את סודה הנורא בעת שהמעשים בוצעו בגופה, והיא לא עשתה זאת גם בשנים הלא מעטות שחלפו מאז. נראה שההסבר לכך הוא זה המצוי בכתב האישום, ששתיקתה של הבת הגדולה נבעה מאיומים שהשמיע העורר באזניה, ומכאן חששי שהעורר עלול לחזור על אותם איומים אם ישוחרר ממעצרו, והפעם על מנת למנוע את עדותן של בנותיו ואשתו, או כדי לגרום להן לחזור בהן מגרסתן המפלילה. את החשש הזה חלופת מעצר לא תוכל לסלק, ועל כן החלטתי לדחות את הערר.

עם זאת, יוכל העורר לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לבחון את הצורך בהמשך מעצרו, לאחר שבנותיו ואשתו יסיימו את עדותן.