בש"פ 3248/06 מחמוד מטריה נ. מדינת ישראל

1.בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' רוזן) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, ניסיון גניבת רכב, חבלה במזיד ברכב, החזקת כלי פריצה וכניסה לישראל שלא כדין. בכתב האישום נטען כי העורר, יחד עם ארבעה אחרים, תכננו להיפגש ולנסוע לישראל על מנת לגנוב כלי רכב לשטח הרשות הפלסטינית. לאחר שנכנסו לישראל, כאשר אין בידו של העורר אישור כניסה לישראל, פרצו לשני רכבים בכוונה לגנבם, אולם לא עלה בידם לגנוב רכבים אלה לאחר שנאלצו להימלט מהמקום מכיוון שהבחינו בהם. באחד מהרכבים שברו העורר וחבריו את מתג ההתנעה ואת לוח השעונים ברכב וכן חיבלו במערכת ההתנעה. כשנתפסו נמצאו על העורר וחבריו כלי פריצה המיועדים לפריצת מערכות המיגון של רכבים מסוג סקודה, שבגניבתם "מתמחים" העורר וחבריו, כך על פי הנטען.

2.עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים בבית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ל' פרנקל) טענו הסנגורים, ובהם סנגורו של העורר, כי יש לשחרר את הנאשמים בתנאים מאחר שלא כל חומר הראיות הועבר לידיהם. טענה זו מכוונת לקלטת המתעדת על פי הנטען את הודאתו של אחד המעורבים.

בית משפט השלום בחן את הראיות בתיק וסקר אותן בפרוטרוט. נקבע, כי מתקיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית נוכח העובדה שהמשיבים נמצאו בסמוך למקום בו בוצע ניסיון לגנוב מונית וברכבם נמצאו כלי פריצה ושברי זכוכית, בעוד ברכב שניסו לגנוב נופצה הזכוכית ;

נוכח העובדה שברכב בו נסעו העורר וחבריו נמצא רמקול שנגנב לכאורה מן המונית שנפרצה ; נוכח הסתירות השונות בגרסאות המעורבים ;

ונוכח גרסה שמסר שותף לביצוע העבירות הנטענות. כן נקבע, כי קיימת עילת מעצר, מאחר שמדובר בחבורה אשר "לכאורה באמצעים מתוחכמים חברו יחד וקשרו קשר לכאורה על מנת לגנוב כלי רכב, ונתפסו לכאורה כשברכבם אמצעי פריצה מתוחכמים לאחר נסיון לבצע גניבת מונית". לאור האמור קבע בית המשפט, כי אין להורות על שחרור הנאשמים אך בשל כך שהקלטת ובה חקירת השותף לעבירה לא נמסרה לסניגורים.

הסנגורים מחו על החלטה זו וטענו כי טרם ניתנה להם הזדמנות לטעון לעניין הראיות ולעניין עילת המעצר. על כך נתן בית המשפט את ההחלטה הבאה:

"אין לסנגור אלא להלין על עצמו.

ב"כ המשיבים עתרו להורות על שחרורם של המשיבים על אתר ובטרם הדיון לגופו וזאת בשל העובדה שלא נמסרה לידם קלטת המתעדת את חקירתו של השותף לעבירה, ולמען הסר צל צלו של ספק, אמרתו של השותף לעבירה אשר תועדה בקלטת הוצגה לעיני ב"כ המשיבים.

בנסיבות אלה היה עליי לעיין בכל תיק החקירה ומשעיינתי בכל חומר הראיות מצאתי לנכון להעלות את ממצאי על הכתב."

לאור האמור ביקשו הסניגורים כי יוזמנו תסקירי שירות המבחן בעניינם של הנאשמים. תסקיר ותסקיר משלים שהוגשו בעניינו של העורר המליצו על שחרורו לחלופת מעצר בבית חבר של אחיו, וזאת בשים לב להתייחסותו של העורר אל עצמו, לתכניותיו להינשא לארוסתו ותפקודו כמנהל חנות התכשיטים של אביו, אל מול התייחסותו המצמצמת לנסיבות הסתבכותו בעבר ומעצרו כיום. שירות המבחן סבר, כי החלופה המוצעת בבית חבר של אחיו של העורר עשויה למנוע הישנות העבירה ותבטיח התייצבותו של העורר למשפט, על אף שמדובר במפקח שהינו צעיר כבן 22.

חרף המלצת שירות המבחן החליט בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בציינו, כי המעשים הנטענים בוצעו לכאורה עת היה עונש מאסר מותנה תלוי ועומד נגד העורר והדבר לא הרתיעו מלשוב ולעבור עבירה וכי במעשיו הוכיח העורר כי הוא מהווה סיכון לציבור. לפיכך נקבע, כי חלופת מעצר אין בה כדי להבטיח את מטרת המעצר בעניינו של העורר והוא נעצר אפוא עד תום ההליכים.

3.ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי אין מחלוקת שקלטת חקירתו של השותף הינה ראיה נכבדת בחומר החקירה שלא הונחה בפני הסנגורים ובפני בית משפט השלום. הסנגור הצהיר בפני בית המשפט המחוזי כי לא ניתנה לו הזדמנות לטעון בשאלת הראיות לכאורה וכי ההסכמה שנרשמה מפיו בפרוטוקול לקיומן של ראיות אינה אלא אי הבנה. נוכח הצהרה זו ונוכח טענת הסנגור כי אין כלל ראיות לכאורה לאישומים נגד מרשו, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להורות על שחרור לחלופת מעצר ויש להחזיר התיק לבית משפט השלום להשלמת הדיון בסוגיית הראיות לכאורה.

4.העורר טוען, כי מאחר שהוא שוהה במעצר זה כשלושה חודשים מבלי שניתנה לו אפשרות לטעון נגד הראיות הקיימות בתיק נגדו, היה על בית המשפט המחוזי לשחררו ממעצר עד להחלטה בנושא קיומה של תשתית ראייתית לכאורית ולמצער היה עליו לשחררו למעצר בית מלא, כפי שהמליץ שירות המבחן. שחרורו לחלופת מעצר, כך הוא סבור, מהווה איזון ראוי בין האינטרסים השונים הנוגעים לעניין. לדבריו, עילת המעצר היחידה בעניינו הינה עילת מעצר של הימלטות מהדין וזו ניתנת לאיון על דרך של הפקדת ערובות כספיות. לפיכך הוא מבקש כי אורה על שחרורו לחלופת מעצר עד לקיום דיון לגופו של עניין בשאלת התקיימותן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. הסנגור מדגיש כי העבירות בוצעו כאשר העורר היה בן 17 ומאז לא נפתח נגדו כל תיק משטרה ועוד הוא טוען כי עונש מאסר המותנה התלוי ועומד נגד העורר אינו תקף מאחר שמדובר בעונש שהוטל על ידי בית משפט צבאי.

5.המשיבה מסכימה כי אכן לא נערך דיון בשאלת התקיימותן של ראיות לכאורה, אולם היא סבורה כי להתנהלותם של המשיבים חלק נכבד בכך שדיון זה לא התקיים. לדברי בא כוח המשיבה, כתב האישום מגלה כי העורר, שוהה בלתי חוקי בישראל, הינו חבר בחבורה מאורגנת מהשטחים שרכשה לה מומחיות ייחודית בפריצה לכלי רכב, דבר המייחד מקרה זה ממקרים אחרים של עבירות רכוש. עוד הוא מוסיף, כי העורר נידון כבר לעונש מאסר בפועל כאשר עונש מאסר מותנה של 15 חודשים תלוי ועומד נגדו ועל כן נכון עשה בית המשפט קמא כאשר קבע שאין לשחררו לחלופת מעצר.

6.דין הערר להידחות.

טענתו המרכזית של העורר הינה, כאמור, כי היה מקום לשחררו לחלופת מעצר עוד בטרם נבחנה תשתית הראיות. טענה זו אין בידי לקבל. סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 קובע מהו סדר העניינים שעל בית המשפט לבחון בטרם יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו: ראשית נבחן קיומן של עילת מעצר ושל ראיות לכאורה, על בסיס החומר שלפני בית המשפט. רק לאחר מכן, אם נוכח בית המשפט בקיומן של שתי אלה, עליו לבחון האפשרות להורות על חלופת מעצר. מקובלת עליי בהקשר זה קביעתו של בית המשפט המחוזי כי במידה שיימצא כי יש ממש בטענתו של הסנגור בדבר היעדר תשתית ראייתית לכאורית הרי שאין מקום להורות על חלופת מעצר. מכאן, ראשית יש להכריע בשאלת הראיות ורק לאחר מכן להידרש לשאלת החלופה.

לפיכך אני סבורה כי הטענות שהועלו נגד החלטת בית משפט השלום שלא לקבל את המלצת שירות המבחן באשר לחלופה המוצעת אינן מצריכות בירור בשלב זה. יחד עם זאת אעיר, כי גם אם בית משפט השלום כשל במידת מה בניסוחו הרי שלטעמי היסוד להחלטתו ברור למדי – התמונה המשתקפת למקרא פרוטוקול הדיון, גם אם הסנגור סבור כי אי הבנה נפלה בעניין, הינה כי קיומן של ראיות לכאורה אינו שנוי במחלוקת. משכך נפנה בית המשפט לבחון את יתר הנושאים שעליו לבחון במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים.

סוף דבר, הערר נדחה. יחד עם זאת, מאחר והעורר שוהה במעצר זה זמן, דומה כי טוב יעשו הצדדים אם יפעלו לקביעת דיון בבית משפט השלום בשאלת התשתית הראייתית בהקדם.