בש"פ 3250/97 אמקול חברה להנדסה ותעשיה בע"מ נ. צוקית בע"מ

1.ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט אהוד רקם ), מיום 18.5.97, בה החליט בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדינם של הצדדים.

2.המערערת הגישה לבית משפט השלום תביעה לחייב המשיבה בתשלום בגין תיקון מכשור וציוד הנדסי של המשיבה שהתבצע על ידי המערערת בהזמנת המשיבה. המשיבה הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד, בה נטען כי חלק מן הציוד האמור שסופק על ידי המערערת למשיבה היה פגום, ומטעם זה גם לא היה מלכתחילה מקום לשלם עבור תיקונו בידי המערערת.

3.ביום 28.3.96, לאחר שמיעת עדויות בתיק, הסכימו הצדדים למתן פסק דין בהעדר סיכומים. ניתן פסק דין על ידי כבוד השופט רקם, לפיו נדחו הדדית התביעה והתביעה שכנגד, תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט. לאחר מתן פסק הדין, ביום 7.7.96, הגישה המערערת בקשה לתיקון פרוטוקול. התיקון שנתבקש היה הוספה לפסק הדין מיום 28.3.96, לפיה פסק הדין ניתן בהסכמת הצדדים, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984-. הצורך בתיקון הפרוטוקול כאמור, התעורר, אליבא דמערערת, בשל העובדה כי המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין מיום 28.3.96 בו נטען כי פסק הדין צריך להתבטל בהיותו לא מנומק. לפיכך נטען, כי ראוי הוא, כי הפרוטוקול ישקף הסכמה לאור סעיף 79א' ויפטור - כדרכם של פסקי דין על דרך הפשרה - מחובת ההנמקה.

4.המשיבה סירבה לתיקון כאמור וטענה, כי לא הוזכר כלל בדיון סעיף 79 לחוק בתי המשפט, ולא דובר כי פסק הדין ינתן על דרך של פשרה. כן נטען, כי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ממילא לא התרכז כולו או מקצתו, בהיעדר הנמקת פסק הדין מיום 28.3.96, ולפיכך אין כל מקום לתיקון הפרוטוקול כאמור.

5.בהחלטתו מיום 24.9.96, דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון הפרוטוקול בהחלטה צויין, כי:

"לאחר עיון בבקשת המבקשת ובתגובת המשיבים, שמיעת המצהירים ובכל הזהירות המתחייבת מסיטואציה בלתי שגרתית זו, עלי לציין כי כבשגרה פסקי דין הניתנים על ידי בהליך רגיל נתמכים בנימוקים.

לעומת זאת, בפסקי דין הניתנים על ידי לאחר הסכמה להליך פשרה עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, אני נוהג לציין בד"כ את הנושא שבמחלוקת, החומר שהוגש, נשקל ושימש בסיס לפסיקה.

בנסיבות אלה עלי להניח כי ההליך עליו הוסכם היה עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

מאחר שענין מהותי זה לא צוין לצערי במפורש בפרוטוקול, ונוכח המחלוקת בין הצדדים בענין עובדתי זה, איני סבור שראוי בשלב הזה של הדיון המתקיים בין הצדדים להעתר לתיקון הפוטוקול, לבד מההבהרה שקיבלה את ביטויה בהחלטה זאת.

עוד אציין כי במידה שערכאת הערעור תחליט להתערב בפסק הדין, מן הראוי יהיה בנסיבות שנזכרו כי תיק זה לא יוחזר לשמיעה בפני".

6.כאמור, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, על פסק דינו של כבוד השופט רקם מיום 28.3.96. בין היתר, נטען, כי פסק הדין ניתן בניגוד לסעיף 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, וזאת משעה שלא הכיל "הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי השאלות המהותיות, השאלה שעמדה להכרעה ונימוקי ההחלטה".

7.בפסק הדין מיום 13.5.97 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור לאחר שבהסכמת הצדדים, בוטל פסק הדין של הערכאה הראשונה. הצדדים נדרשו להגיש סיכומים בכתב, ושופט הערכאה הראשונה נתבקש ליתן פסק דין מנומק על סמך הסיכומים וחומר הראיות. לאור החלטה זו הוחזר התיק לעיונו של כבוד השופט אהוד רקם. ביום 18.5.97, ניתנה על ידו ההחלטה דנן, העומדת במרכזו של ערעור זה, ועניינה:

"נוכח האמור בהחלטתי מיום 24.9.96 ובסיפא להחלטה זו בתיק, לא אוכל בנסיבות שפורטו לתת פסק דין נוסף ואני פוסל את עצמי מלדון בתיק שנית".

מכאן הערעור שבפני.

8.טוענת המערערת, כי לא היה כל צידוק עובדתי או משפטי לפסילתו העצמית של השופט במקרה דנן. כך הדבר בייחוד לאור העובדה, כי בקשתו של כבוד השופט, כי התיק לא יוחזר אליו, עמדה לנגד עיניה של ערכאת הערעור, ולמרות זאת, הוחלט כפי שהוחלט. מוסיפה המערערת וטוענת, כי אין כל צידוק כי ענינם של הצדדים ישמע שוב בפני שופט אחר, שעה שנבחנו כבר כל העדויות והמסמכים. כך הדבר, בייחוד בשל העובדה, כי החלטתו בדבר הפסילה לא נומקה כלל ועיקר, ובשל העובדה כי הצדדים לא הוזמנו לטעון לענין זה.

9.המשיבה, בתגובתה, תומכת יתדותיה בהחלטתו של כבוד השופט רקם. לטענתה, כתב הערעור הומצא לה שלא כדין ודי בטעם זה כדי לדחותו. כמו כן, היא טוענת, כי לשונו ומטרתו של סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984- מעידים כי סעיף זה מיועד באופן עקרוני לבקשת בעל דין לפסילתו של שופט, ולא לפסילה עצמית של שופט ללא בקשתו של בעל דין. כן טוענת המשיבה, כי היה על המערערת להגיש בקשה לשופט לפסול עצמו, ולאחר הפסילה, לבקש נימוקים על החלטה זו, ורק לאחר מכן, לערער לפני בית משפט זה. לגופו של ענין, טוענת המשיבה, כי לא ניתן לחייב שופט לישב בדין מקום בו הוא סבור כי אין הוא יכול לעשות מלאכתו נאמנה. כך הדבר, אליבא דמשיבה, בייחוד שעה בה נדרש השופט לשוב ולדון באותן טענות של אותם הצדדים. אין ספק, מוסיפה המשיבה, כי בית המשפט גיבש לעצמו עמדה שבאה לידי ביטוי בפסק דין סופי ולכן אך טבעי הדבר, כי יבקש, וכי בקשתו תענה - כך שהענין לא ישוב וידון בפניו.

10.בטרם מתן פסק דיני בענין זה, ביקשתי את תגובתו של כבוד השופט רקם למהלך הענינים במקרה דנן. מן התגובה עולה, כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפנינו, החל מן ההחלטה על מתן פסק דין ללא סיכומים והנמקה ולאחר שמיעת עדויות וראיות, המשך בבקשה לתיקון הפרוטוקול, עבור בערעור לבית המשפט המחוזי וכלה בהחזרת התיק לשופט רקם - כל אלה יוצרים בקרב השופט חשש למשוא פנים וגיבוש דעה, שיקשה עליו להשתחרר מהם בדונו שוב בענין הנדון. בייחוד ציין השופט את העובדה, כי במהלך הדיון בבקשה לתיקון הפרוטוקול נתגבשה בקירבו התרשמות בקשר למהימנותו של אחד הצדדים, וכי התרשמות זו - שהיא חיצונית לסכסוך המתברר בתיקים עיקריים - תשפיע באופן לא ראוי על ההליך השיפוטי בפניו, במידה ואכן התיק יוחזר לשמיעה מחודשת וכתיבת פסק דין מלא ומנומק.

11.לאחר שעיינתי בחומר שבפני וטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. נכון הדבר, כי מוטב היה אילו מלכתחילה היתה תגובתו של השופט רקם מובאת בהחלטתו עצמה ולא בהליך זה, תוך מתן הזדמנות הולמת לצדדים להגיב לענין זה. דא עקא, כי יש בתוגבה זו - שלא עמדה בפני בית המשפט המחוזי בעת הדין בערעור - כדי לשפוך אור על נימוקי הפסלות והעילה הקיימת בערעור זה. שוכנעתי, כי ישנו חשש ממשי למשוא פנים במקרה מיוחד זה, וכי בצדק פסל עצמו השופט רקם מלישב בענין זה, משהוחזר אליו. אכן, תהינה נסיבות בהן תפסל החלטתו של שופט לפסול עצמו מלישב בדין (ראו: ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושונוב (טרם פורסם); ע"פ 1828/92 גדריך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הדין עם המשיבה בטענתה, כי יהיו מקרים בהם לא יהיה זה מן הדין לחייב את השופט לישב בדין. דא עקא, כי לא כל מקרה הוא מקרה שכזה. אכן, הזכות לשבת בדין היא גם חובה לשבת בדין (ראו: ע"פ 5796/95 עדנאן עתמאנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, נחה דעתי כי ההחלטה בדבר פסילה עצמית של כבוד השופט רקם היתה כדין. כך הדבר בייחוד לאור הדיון שנערך בענין תיקון הפרוטוקול והעובדה, כי השאלה העיקרית שעמדה בו לדיון היתה שאלת מהימנות של אחד מן הצדדים להליך, וכן של מהימנות זו לאור החלטתו של בית המשפט לפסוק ללא סיכומים וללא הנמקה. דין ודברים זה, וביחוד המסקנה העולה ממנו לענין מהימנות מי מהצדדים, בטרם החל הדיון לגופו של ענין עקב החזרת התיק - כל אלה מבססים קיומו של חשש ממשי למשוא פנים שיש בו, והיה בו, כדי להביא לפסילתו של השופט במקרה דנן. לפיכך דין הערעור להידחות.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.