בש"פ 3257/98 מדינת ישראל נ. סאלם נאשף

1.נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של נשיאת נשק והובלתו וניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 144(ב) ו329-(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

על פי המיוחס לו בכתב האישום, תקף העורר את המתלונן על רקע סכסוך קרקעות בין המשפחות. כן הצמיד לראשו של המתלונן אקדח טעון ודרוך, תוך שהוא אומר לו ש"בכוונתו לחסל אותו עכשיו". המתלונן, אשר חשש לחייו, תפס בידיו את ידו של העורר שאחזה באקדח, והסיט את קנה האקדח מראשו. תוך כדי הסטת היד, ירה העורר באקדח. לעורר לא היה רישיון כחוק להחזיק באקדח.

התביעה בקשה את מעצר העורר עד תום ההליכים, אך בית המשפט המחוזי החליט לשחרר את העורר ממעצרו בתנאים אותם קבע. על כך הוגש הערר שבפני.

2.בית המשפט המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר, ועל אף כל טענותיו של סנגורו של העורר, בדין קבע כך.

בית המשפט המחוזי גם קבע שקיימת עילה למעצרו של הערעור עד תום ההליכים, וגם בכך אין להתערב. אלא שבית המשפט המחוזי סבר, מבלי לנמק זאת, שניתן להסתפק בחלופת מעצר אשר תכלול תנאי בדבר הרחקת המשיב ממקום מגוריו מרחק ניכר. את התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט נבצר מהעורר לקיים, ובדיון בפני עתר סנגורו לכך שהתנאים ישונו, כך שהעורר יוכל לעמוד בהם. איני רואה לפרט בעניין זה, כי לדעתי היה מקום, בנסיבות המקרה, להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים.

3.התנהגות העורר כמיוחס לו מלמדת על מסוכנותו. העורר בא עם מכוניתו לחצר המתלונן, כשבמכונית אקדח דרוך וטעון, והוא לא נרתע מלעשות שימוש באקדח טעון כשהוא מכוונו אל ראש המתלונן, ואף השתמש באקדח וירה עמו. לא רק שעומדת, בנסיבות המקרה, החזקה בדבר מסוכנותו של העורר, אלא שזו גוברת, נוכח העובדה שהעורר לא הפקיד את האקדח בו עשה שימוש וזה טרם נתפס עד היום. לכך יש להוסיף, שהעורר ביצע את העבירות דנן כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין הרשעה קודמת בעבירה של איומים. אכן, בגין מסוכנותו של העורר, כעולה מהנסיבות המתוארות, היה מקום לעצרו עד תום ההליכים.

4.התוצאה היא, שערר המדינה מתקבל, במובן זה שהעורר יהיה במעצר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 10133/98 של בית המשפט המחוזי בתל אביב.