בש"פ 3269/99 אבו מעמר אמג'ד נ. מדינת ישראל

העורר 1, אשר הואשם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשוד מונית, שוחרר ממעצר בתנאים מגבילים של חלופת מעצר. כן נדרש הוא להפקיד 50,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית, וכן ערבות צד ג' על-סך 50,000 ש"ח.

הערבות הבנקאית הומצאה על-ידי אביו של העורר 1 (העורר 2). בתאריך 19.4.99, כשנה לאחר שחרורו ממעצרו, נלכד העורר בתוך רכב גנוב ואף נמלט מן השוטרים שהבחינו בו, תוך נהיגה ללא רשיון ברכב.

המדינה ביקשה לממש את הערבויות ובית-המשפט המחוזי (השופט ידין טימור) החליט על מימוש הערבות הבנקאית בסכומה המלא.

בערר שבפניי נטען כי הערבות הבנקאית ניתנה על-ידי משפחתו של העורר, העומד לבוא על עונשו בשל מעשיו, וכי אין זה מן הראוי להעניש גם את המשפחה. על-כל-פנים, נטען כי בנסיבות המקרה ראוי לחלט רק חלק מן הסכום.

לא מצאתי יסוד להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי. ההפרה שהפר העורר את תנאי השחרור הייתה חמורה ביותר, שכן הוא חזר לפעילות פלילית. הפקדת כסף במזומן או בערבות, ויהא מקור הכסף אשר יהא, נועדה להרתיע מפני פעילות עבריינית. שכן, בית-המשפט מניח כי נאשם חס על כספו וודאי שעל כספי משפחתו. יחס מקל להפרה כה חמורה אינו מתיישב איפוא עם מטרת ההפקדה, שנדרשה כתנאי שחרור, ואף הסכום מבטא את רמת הסיכון שבית-המשפט סבור היה כי ההפקדה תספיק על-מנת להסירו.

אשר-על-כן, אני דוחה את הערר.