בש"פ 3288/00 מוחין לב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), ועבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, העורר הגיע למוזיאון "יד לבנים" בפתח תקוה, שעה שהוצגה בו תערוכת כלי נשק ישנים. הוא ניפץ את לוח הזכוכית של שולחן תצוגה בו הונחו כלי נשק ישנים, נטל אקדח ונמלט מן המוזיאון לאחר שהדף את השומר שהיה במקום. כשבועיים לאחר מכן, נכנס העורר לחנות להמרת מט"ח בפתח תקוה. לאחר חילופי דברים עם הפקידה בחנות השליך לעברה תיק, כיוון לעברה את האקדח ואמר לה: "הכסף, הכסף". הפקידה מסרה לו את סכום הכסף שהיה אותה עת בידיה - סך של 10,000 ש"ח. העורר נטל את הכסף ואת תיקו האישי של בעל החנות ופנה לצאת ממנה. התברר כי העורר לא הספיק לצאת עם הכסף מהחנות, שכן בעל החנות סגר את הדלת, ובסיועם של אנשים נוספים קשר את העורר והזעיק את המשטרה.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופט צ' הרטל) נעתר לבקשה. בהחלטתו קבע השופט כי מעשיו של העורר מקימים נגדו חזקת מסוכנות, שכן כאשר גנב את האקדח לא ידע כי לא ניתן לעשות בו שימוש כבכלי נשק מכיוון שמדובר באקדח עתיק יומין אשר הולחם בהדק מסוג "מאוזר". כן קבע השופט כי תסקיר מעצר שהוגש בעניינו של המשיב קבע כי אין אפשרות לשחררו לחלופה. לפיכך הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר טען בא-כוח העורר כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי קיימת עילת מעצר נגד העורר, וכי אין לשחררו לחלופה. באשר לעילת המעצר, טענתו של הסניגור היתה מעשיו של העורר אינם מקימים נגדו חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים). הסניגור המלומד טען שהשוד לא בוצע באלימות, אכזריות או שימוש בנשק חם או קר, שכן שימוש באקדח-דמה אינו "שימוש בנשק". עוד טען הסניגור, כי גם נסיבות האירוע מעידות על היעדר מסוכנותו של העורר; הסניגור טען עוד, כי העורר הוא בחור צעיר, בן 22, שעובד קשה למחייתו והוא ללא עבר פלילי. לטענתו, האירוע נשוא האישום הוא בגדר מעידה חד-פעמית של העורר, שנעשתה על רקע של בדידות ממנה סבל העורר. עוד טען הסניגור, כי נוכח נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של העורר, יש לשחררו לחלופת מעצר. בעניין החלופה הוגש לי על-ידי הסניגור תצהיר מטעם אמו של העורר, שבו התחייבה להשגיח על בנה אם ישהה במעצר בית בביתה.

בא-כוח המדינה התנגד לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. לטענתו, העורר והסובבים אותו לא ידעו כי מדובר באקדח ישן, שאינו מסוגל לירות. בא-כוח המדינה הצביע על כך שהעורר השתמש באקדח אמיתי וטען כי מסוכנותו של העורר נובעת מכך שביצע שוד באמצעות אקדח זה, מבלי שידע כי האקדח אינו מסוגל לירות. בא-כוח המדינה אף הצביע על כך שהעורר גנב את האקדח מן המוזיאון, חרף נסיונותיו של השומר לעצור בעדו. לטענתו, לא ברור מה היתה כוונתו של העורר ומה היו מניעיו לביצוע המעשה, ולפיכך, חזקת המסוכנות בעינה עומדת, ואין לשחררו לחלופת מעצר.

בדיון בערר הוריתי כי יוגש לי תסקיר מעצר נוסף אשר יבחן את אפשרות שחרורו של העורר למעצר בית, וזאת לאור העובדה כי בתסקיר שהוגש לבית המשפט קמא צוין כי העורר לא שיתף פעולה עם קצין המבחן, וכן כי לא ניתן, מבחינה מעשית, לשחררו לחלופת מעצר בבית משפחתו. בתסקיר שהוגש לי ביום 1.6.00 נכתב כי בשיחה נוספת שנערכה עם אמו ואחותו של העורר התחייבו השתיים להשגיח על העורר במסגרת של מעצר בית, וכי אחותו של העורר הפסיקה את לימודיה ובכוונתה למצוא עבודה, על מנת לאפשר לאמה להתפנות מעבודתה ולהשגיח על בנה. כן צויין בתסקיר, כי על אף שבפגישה הנוספת גילה העורר נכונות לשתף את שירות המבחן ולמרות ההתרשמות מאמינותן של האם והאחות, מתקשה שירות המבחן להבין את נסיבות ההסתבכות ולהעריך את המסוכנות. מכל מקום, התסקיר המליץ כי אם תתקבל החלטה על חלופה יותנה שחרורו של העורר בהגעתו לפגישות טיפוליות במסגרת פיקוח מעצר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת האמור בתסקיר המעצר, הגעתי לכלל מסקנה, לא בלי היסוס, כי יש לקבל את הערר.

צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי מתקיימת בעניינו של העורר חזקת מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. מסוכנותו של העורר נלמדת ממעשיו, כפי שהם עולים מכתב האישום; העורר גנב אקדח וביצע עמו שוד, וזאת כאשר העורר עצמו, לכאורה, לא ידע כי מדובר באקדח שאינו מסוגל לירות. יחד עם זאת, נוכח גילו הצעיר של העורר והעובדה כי זו לעורר הסתבכותו הראשונה עם החוק, ונוכח האפשרות לקיים בעניינו חלופה אפקטיבית למעצר בבית אמו תחת השגחתן של אמו ושל אחותו, אני נעתרת לבקשה להורות על שחרורו של העורר לחלופה; בתנאי שהעורר ישהה במעצר בית מלא ולא יצא מפתח ביתו, אלא לצורך התייצבותו בבית המשפט או לפגישות מתואמות מראש עם שירות המבחן. כמוצע בתסקיר, שירות המבחן יקיים פיקוח על העורר בתקופת שהותו במעצר בית, והעורר יתחייב לשמירת קשר עם השירות בהתאם לנדרש. אם העורר יפר את התחייבותו לקיים קשר סדיר עם שירות המבחן, יודיע על כך השירות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. תנאי נוסף לשחרורו כאמור של העורר, הוא המצאת ערבות עצמית וערבות צד ג' על סך 20,000 ש"ח כל אחד.

הערר מתקבל בכפוף לתנאים שצויינו לעיל.