בש"פ 329/99 גיהאד אלשרוך נ. מדינת ישראל

בערר זה אין כל ממש.

העורר מואשם בשוד וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, גניבת רכב וכניסה לישראל.

לפי כתב-האישום, העורר קשר קשר עם אחרים לשדוד מונית מרצדס שהייתה בבעלות אדריאן ברקוביץ'. השוד בוצע באלימות. הנהג הוכה, נזרק מהמונית ולאחר מכן המונית נגנבה. העורר ושותפיו, כך נטען, נסעו מן המקום. למתלונן נגרמו חבלה חמורה, שבר מרוסק בכתף וחתך במצח.

העורר, שהוא תושב דהריה שליד חברון, אף נכנס לישראל מבלי שהיה לו היתר ורישיון על-פי דין.

עבירות אלה, כשלעצמן, מקימות חזקת מסוכנות שלא נסתרה. ועל-כן, בנסיבות המקרה, כאשר המדינה ביקשה את מעצרו נענה לה בית-המשפט המחוזי והעורר נעצר עד תום הליכי המשפט.

טענתו של העורר היא כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה - טביעות אצבעותיו שנמצאו על המכונית הגנובה - אינה מספקת למעצר. שכן, הוא הסביר תשתית ראייתית זו ואף הציג מסמך שנחזה להיות מטעם איש הרשות הפלשתינית, לפיו העורר שייך לקבוצת מתנדבים המסייעת לאיתור כלי רכב שנגנבו מישראל, וכי במסגרת תפקידו זה סייע באיתור המונית ובשל כך נותרו עליה טביעות אצבעותיו.

בית-המשפט המחוזי ראה סיפור זה כדמיוני, ואף לי הוא נראה רחוק. מכל מקום אף במסמך האמור - בין אם הוא אותנטי ובין אם לאו - אין די כדי לפגוע בעוצמת טביעות אצבעותיו כראיה לכאורה המבססת את אשמתו של העורר.

ראוי לעניין זה גם לציין כי הסיפור על ההתנדבות הוא סיפור מאוחר וכי העורר בחקירתו הכחיש תחילה כל אפשרות שלפיה בא במגע עם המונית.

הערר נדחה.