בש"פ 3294/01 מדינת ישראל נ. אחמד פדיל עיד

1.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, בחודש נובמבר 1999, נטען, כי המשיבים קשרו קשר לרצוח סוכן משטרה שהיה אמור להעיד נגד עברייני סמים. על פי טענת המשיבה, בוצע הרצח בתאריך 8.3.99, כאשר משיב 2 (להלן - מופיד) הזמין את הסוכן ללכת עמו לעשן סם, ובהגיעם למקום מבודד ירו המשיבים מספר כדורים מאקדח לעבר ראשו וחזהו של הסוכן, וכתוצאה מכך נגרם מותו.

על פי הנטען, הוסיף משיב 1 וירה בעכוזו ובבטנו של מופיד מספר כדורים, על מנת שיראה כאילו מופיד והסוכן הופתעו על ידי אלמונים, שירו בהם ונמלטו מהזירה.

2.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המשיבים עד לתום ההליכים, והחלטה ברוח זו ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי, לאחר שבאי-כוחם של המשיבים נתנו לכך את הסכמתם. אותה החלטה ניתנה בחודש דצמבר 1999, ומאז הקדיש בית משפט קמא ימי דיון לא מעטים לשמיעתו של תיק זה. אך עקב הקפו של התיק, לא זו בלבד שלא היה די ב9- חודשי המעצר הראשונים, אלא שמאז נתבקשו שלוש הארכות מעצר, מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצר), התשנ"ו1996-, והבקשה הנוכחית היא הרביעית מסוגה.

בתאריך 29.4.01 הודיע בא-כוחו של משיב 1 על הסכמתו לבקשתה של המדינה, ומעצרו של שולחו הוארך בהתאם. לפיכך, עוסקת החלטה זו בענינו של משיב 2, מופיד, בלבד.

3.מאז ניתנה ההחלטה הקודמת בסוגיית המעצר (1.2.01), סיימה המדינה את הבאת ראיותיה, ולנוכח מה שהסתמן באותו שלב כסרוב של משיב 1 להעיד, ביקשה המדינה להפריד את הדיון בין המשיבים, ובתאריך 28.2.01 נעתר בית המשפט המחוזי לכך.

בינתיים, חזר בו משיב 1 מסירובו להעיד והחל להעיד, אף שלא הקל על מלאכתו של בית המשפט, כאשר ביקש לדחות את הדיון מספר פעמים, בטענה של חסך בסם. אך גם במצב זה, ועל פי הערכתו של עורך-דין קנדלפת, בא-כוחו של משיב 1, הדיון בענין שולחו צפוי להסתיים "תוך מספר ישיבות בודדות", ואז תיפתח הדרך להמשיך במשפטו של מופיד, ולהעדתו של משיב 1.

4.אף שההליכים בתיק זה נמשכים זמן רב, אין לתלות את קולר האשם בבית המשפט, הואיל וקצב הדיון היה סביר. ואם בכל זאת נדרשה המבקשת לעתור להארכת המעצר בפעם הרביעית, נובע הדבר ממורכבותו של התיק, ריבוי העדים, ומהדחיות שנתבקשו על ידי בעלי הדין, ומותר להניח שלכל אחד מהם היתה סיבה טובה לעשות זאת.

אכן, גם במצב זה אין בית המשפט פטור מלתת את דעתו לזכות היסוד של כל אדם, ונאשם בפלילים בכלל זה, להלך חופשי, כאשר שלילת החירות צריכה להיעשות רק בגין עילה ראויה ולתקופה קצובה. יותר מכך, ככל שהולכת ונמשכת תקופת המעצר, הולך ופוחת משקלם של הנימוקים והעילות אשר גרמו להחלטת המעצר הראשונה, ומאידך עולה משקלה של זכות היסוד לחירות.

כך בדרך כלל, אך יש גם יוצאים מן הכלל, והמקרה הנוכחי הוא אחד מהם. כאמור, הובא מופיד לדין בעבירת רצח, כאשר המניע המיוחס לו הוא הרצון למנוע את עדותו של מי שהיה ביכולתו להפליל עברייני סמים. מי שדבק בו חשד מסוג זה, וכאשר יש בידי המאשימה ראיות לכאורה לנטען על ידה בכתב-האישום, גלומה בו סכנה רבה, ועל כן לא שוכנעתי שהגיע השלב שבו יהיה נכון להעדיף את אינטרס היחיד על פני אינטרס הרבים ולהורות על שחרורו.

מכאן החלטתי להיעתר לבקשה, ואני מורה על מעצרו של משיב 2, מופיד ג'מאל טאהא, למשך 90 ימים, החל מיום 6.5.01, או עד למתן פסק-דין בעניינו בבית המשפט המחוזי בחיפה, הכל לפי המוקדם.