בש"פ 330/10 מדינת ישראל נ. ארתור איסאקוב

1.

בחודש דצמבר 2009 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, כתב אישום המייחס למשיב את אלה: בתאריך 19.11.09, בשעת ערב, הגיעה אשה, ילידת שנת 1945, המתגוררת בגפה, לדירתה הנמצאת בקומה הרביעית של בנין בקרית ביאליק. אותה שעה שהה המשיב בחדר המדרגות, וכאשר ראה את המתלוננת פותחת את דלת הדירה, הוא התנפל עליה מאחור, הכה אותה בראשה והפיל אותה. בדירה שררה עלטה, והמשיב, שפניו היו רעולות, הוסיף להכות את קורבנו ולבעוט בה תוך שהוא דורש ממנה להפסיק את האזעקה שהחלה לפעול. כתוצאה מהתקיפה נגרם שבר ברגלה השמאלית של המתלוננת, וח רף זאת דרש ממנה המערער לעמוד ולכבות את האזעקה. בשלב זה הצליחה המתלוננת ללחוץ על מפסק התאורה, או אז חטף המשיב את ארנקה, שהכיל מסמכים ו-50 ש"ח, ונמלט על נפשו.

2.

עם הגשתו של כתב האישום ביקשה העוררת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. במהלך הדיון בבקשה זו קבע השופט המלומד של בית משפט קמא, כי בידי התביעה ראיות להוכחתן של עובדות כתב-האישום, ובמרכזן אלו: הודעה מפי המתלוננת בדבר תקיפתה; תיעוד רפואי על פציעתה; מכשיר טלפון סלולארי של המשיב שנותר בדירה; גרב שהותיר השודד ועליו נתגלה הפרופיל הגנטי של המשיב; ולבסוף, ראיות המפריכות את גרסת המשיב לפיה בעת האירוע שהה במקום אחר. נוכח כל אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי בידי העוררת ראיות לכאורה לנטען בכתב האישום, כדרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. בית המשפט הוסיף וקבע, כי נסיבות האירוע תואמות את אלה בהן עוסק סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק, ועל כן קמה עילה למעצרו של המשיב. עם זאת, נוכח העובדה שהמשיב שרת בעבר שנים רבות במשמר הגבול, הוא נעדר עבר פלילי, נשוי ואב לשלושה ילדים, הוחלט לשחררו למעצר בית בפיקוח הוריו, אחיו ודודו. על החלטה זו משיגה העוררת בפני.

3.

לדאבוני, אינני יכול להצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט המלומד של בית משפט קמא. לכאורה, חטא המשיב בעבירות אשר חומרתן מופלגת. מתוך הראיות, שמטבע הדברים עוד ילובנו במהלך המשפט, עולה כי הוא תקף בשעת ערב אשה בגיל מתקדם בביתה, ככל הנראה מתוך כוונה לשדוד את רכושה, הוא הפליא בה את מכותיו, חבט בה ללא רחם ולבסוף גרם לה חבלות חמורות – באגן, בעין ימין, בראש ובפנים, וכן אובחן שבר בירכה שחייב אשפוז והתערבות כירורגית. נדמה כי אין קושי לשער את רגעי המצוקה והחרדה אותם חוותה המתלוננת בדירה חשוכה מידיו של אלמוני עמו לא היה לה דין ודברים קודם. ומטבעם של אירועים מסוג זה, שבנוסף לפגיעה הפיסית הנגרמת לקורבן, הם מותירים בנפשו צלקות שספק אם יגלידו גם בחלוף זמן ניכר, והשלכותיהם עתידות ללוות אותו מכאן ואילך לכל אשר יפנה ובכל אשר יעשה.

כאמור, נקודת המוצא לדיון ולהכרעה היא כי נגד המשיב עומד מארג ראיות שלכאורה יהיה די בו לבסס את הרשעתו, ועל כן ניתן להוסיף ולקבוע לשלב זה של ההליכים, כי מהמשיב נשקפת סכנה מרחיקת לכת, גם אם חטא בפלילים לראשונה בחייו. על רקע זה תהיתי מה טעם ראה השופט המלומד של בית משפט קמא להניח סכנה זו לפתחו של הצבור, ובמיוחד לפתחם של חסרי ישע המתקשים להגן על עצמם, ומדוע יש להעדיף את עניינו של המשיב על עניינם שלהם. להשקפתי, עניינו של המבקש נמנה על אותם מקרים שחלופת מעצרם כלל אינה יאה להם, ומסקנה זו מתחייבת ביתר שאת נוכח האמור בתסקירו של שרות המבחן.

אי-לכך, הערר מתקבל, והמשיב ייעצר עד תום ההליכים בעניינו.