בש"פ 330/99 דרור ועקנין נ. מדינת ישראל

העורר, דרור ועקנין מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בכתב-אישום אחד עם אחיו בן ה17-, אלי ועקנין (להלן: אלי) ואביו פנחס ועקנין (להלן: פנחס) ברציחתו של פליקס כרובי. לפי כתב-האישום העורר ואלי דקרו את כרובי בסכינים בכוונה להמיתו, ואילו אביהם, פנחס, שהגיע למקום לאחר שהחלה התקיפה, מסר לידי העורר גרזן ועודד אותו להמית את כרובי. כרובי נפצע קשה, הובל לביתו של שמואל קליין שגר בשכנות, וכעבור מחצית השעה נפטר מפצעיו.

בית-המשפט המחוזי עצר את העורר עד תום ההליכים, הגם שמצא, לנוכח הסתירות בין עדויות עדי הראיה וממצאי הפתולוג, כי "מתעורר... ספק ביחס לעוצמתן של הראיות כנגד [העורר] בחשד הרצח". אלא, שבית-המשפט המחוזי סבר, כי על-פי עמדת הפסיקה, ספקות ותמיהות אלה אינן שוללות קיומן של ראיות לכאורה.

מכאן הערר שבפניי, שבגידרו נטען כי הפירכות, עליהן הצביע בית-המשפט המחוזי, שוללות סיכוי סביר להרשעתו של העורר ועל-כן אינן מספיקות למעצרו.

אכן, אלי, אשר הודה שדקר למוות את כרובי, סיפר כי הוא לבדו גרם למותו, וכי אחיו, העורר, לא היה שותף לתקיפתו של כרובי. מנגד, מסרו שלושה עדי ראיה - השכנים שמואל קליין ואילנה ראובן, וחברתו של העורר, מאיה ששון - כי העורר היה שותף לתקיפת המנוח.

הגעתי לכלל דעה כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה היא בעוצמה מספקת לצורך מעצר. כאשר מדובר באירוע מרגש ופתאומי, סתירות בעדויות עדי ראיה הן טבעיות ואינן פוגעות באמינותן. גם העובדה שהעדים הקרובים לעורר - חברתו ושכניו - לא סיפרו מיד את אשר ראו, אינה פוגעת במשקלן הלכאורי של ראיות ישירות אלה. הגרזן, שאינו אלא קופיץ, לא נמצא. הפתולוג לא יכול היה על-כן לתת חוות דעת מלאה בדבר האפשרות לדקירתו של המנוח בכלי זה. יחד עם זאת, כתב הוא בחוות-דעתו כי "לא ניתן לשלול ששני חתכים מתוך הפגיעות שנמצאו נגרמו על-ידי להב או כלי מסוג זה אם היה חד ומושחז".

אשר-על-כן אני דוחה את הערר.