בש"פ 3315/01 יהודה גואטה נ. מדינת ישראל

1.העורר הובא לדין ביחד עם שניים אחרים באשמת ביצוען של מספר עבירות של סחר בנשק (סחר ברימוני הלם אשר נגנבו מבסיס מג"ב).

ראיות המשיבה מתבססות על הודאות שמסרו העורר וחבריו, וכן דברים שהוקלטו במפגשו של העורר עם נאשם אחר, דוד ינאי. במצב זה מוסכם היה על הכל שמתקיימת גם עילת מעצר, והשאלה בה נדרשה הכרעתו של בית המשפט היתה, אם נכון לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

2.בא כוחו המלומד של העורר, עורך דין קידר, הדגיש את חלקו המשני של שולחו בפרשה, וכן טען כי ספק בעיניו אם רימוני הלם הם בבחינת נשק, ומכל מקום מדובר בפריט שסכנתו אינה ממשית. בא כוח העורר הפנה גם למצוקתו הקשה של העורר עקב מעצרו, דבר שגרם לו למחשבות אובדניות, ועל רקע זה המליץ גם שירות המבחן לשחרר את העורר למעצר בבית הוריו ובהשגחתם.

3.בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר, ואינני סבור ששגה בכך.

גניבת נשק מכוחות הבטחון ומכירתו לגורמים עבריינים או עויינים, הפכה לתופעה הצוברת לאחרונה תאוצה. עבירות אלו כרוכות בסכנה של פגיעה בשלום הציבור, ולפיכך מי שחוטא בהן ראוי שידע כי הוא עתיד להיעצר עד לתום ההליכים, ורק במקרים חריגים נכון יהיה לפנות לחלופת מעצר.

לא זו אף זו, לעורר עבר פלילי, והוא ביצע את העבירות שיוחסו לו בעת שהיה נתון בפיקוח שירות המבחן, וגם בכך יש להעיד שהעורר שאינו נתון למוראו של הדין. במצב זה אין מנוס מהמסקנה כי אם לא יוחזק במעצר, הוא עלול לחזור על מעשים אלה או דומיהם, ומכאן מסקנתי שדינו של הערר להידחות, וכך אני מורה.