בש"פ 332/05 מוריס פרץ נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אהד), בב"ש 93707/04, מיום 14.12.04 , לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר ונאשמים נוספים הוגש, ביום 18.11.04, לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כתב אישום המייחס לו עבירות של שידול להצתה, עבירה לפי סעיף 30 יחד עם סעיף 448א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכן עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499א לחוק.

מעובדות כתב-האישום עולה, כי בין המתלונן לבין נאשם נוסף, קיימת תחרות עסקית בעסקי הפיס. עובר לחודש אוגוסט אשתקד, קשר העורר יחד עם נאשמים נוספים, קשר להצית דוכנו של המתלונן. במסגרת הקשר נתבקש העורר למצוא אדם שיצית את דוכן הפיס שבבעלות המתלונן, העורר הסכים לבקשה ומצא אדם, שיסכים לביצוע העבירה. העורר הציע לאותו אדם להצית את דוכן המתלונן תמורת סכום כספי, וכך היה. הדוכן נשרף כליל והוחלף בחדש. בעל הדוכן המתחרה, שילם למבצע בתמורה להצתה, וזאת בנוכחות העורר, וכן שילם לעורר תמורה שווה עבור מעורבותו בהצתה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 14.12.04, הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט המחוזי סקר את הראיות הקיימות בתיק, אשר עיקרן בהודעות שנמסרו על-ידי הנאשמים. נוכח אותן הודעות, מצא בית-המשפט המחוזי כי בידי התביעה ראיות לכאורה, להוכחת אשמתו של העורר, אשר תביא להרשעתו. בית-המשפט המחוזי שקל גם את עברו הנקי של העורר, את מצבו המשפחתי, שירותו הצבאי וכן את מצבו הרפואי, וקבע כי, על אף זאת, ומאחר ומדובר בעבירות הצתה, צריכות להיות נסיבות מאוד מיוחדות כדי להצדיק שחרור בערובה, או חלופת מעצר של מבצע ההצתה או יוזם רעיון ההצתה.

מכאן הערר שבפני.

בא-כוח העורר טען, כי טעה בית-המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר בעבירת "השידול", תוך התעלמו מכך שתנאי היסוד של העבירה לא מתקיימות. עוד לטענתו, בית-המשפט המחוזי, לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של העורר שאין לו עבר פלילי, והסובל ממספר מחלות. בנוסף, הוא טוען, כי העורר הופלה לרעה לעומת המבצע בפועל של העבירה, אשר שוחרר עקב מצבו הרפואי.

לעומתו, טוען בא-כוח המשיבה, כי קביעת בית-המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה הינה נכונה ואין להתערב בה. לעניין טענת ההפליה, טוען בא-כוח המשיבה, כי כל השותפים לעבירה נעצרו למעט המבצע אשר נכווה ונפצע קשה, וכי לאחר שהוגש תסקיר מעצר בעניינו, אשר המליץ על שחרורו, החליט בית-המשפט המחוזי לשחררו ממעצר.

לאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, ונתתי את דעתי למכלול הטענות שהועלו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה בחומר הראיות קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, מקובלת עלי. בית-המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו הנ"ל לאחר שבחן באופן יסודי ומעמיק את חומר הראיות שבתיק.

אין צורך להרחיב על מסוכנותו של העורר כפי שעולה היא מכתב האישום. מעשי ההצתה הם מעשים חמורים. עבירת ההצתה הינה מן החמורות שבעבירות (ראו בש"פ 6526/02 מוחמד בן אעיד אלענמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מי שמתיר לעצמו לסכן בדרך זו רכוש, עשוי להוסיף ולסכן את זולתו גם בנסיבות אחרות, בין אם בשידול ובין אם בביצוע.

טענתו של בא-כוח העורר, כי בית-המשפט המחוזי הפלה את העורר לעומת אותו נאשם שביצע את מעשה ההצתה איננה מקובלת עלי. בית-המשפט המחוזי התחשב במצבו הרפואי של מבצע העבירה אשר נכווה קשות וזקוק לטיפול רפואי, ושוחרר לחלופת מעצר בשל עובדה זו, ואך ורק בשל עובדה זו.

החלטת בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוף דבר, הערר נדחה.