בש"פ 3324/99 חיים אברג'ל נ. מדינת ישראל

נגד המשיב ואדם נוסף, בשם אריאל גויטע, הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס להם עבירה של סחר בסמים. לפי המיוחס להם, הם מכרו לאדם בשם קדוש כמות של קרוב לשלושה ק"ג סם מסוכן מסוג קנבוס.

קדוש נעצר זמן קצר לפני העורר ושותפו לעבירה, וכמות הסם נמצאה ברשותו במכוניתו, וכן גם סכום כסף גדול. מיד כשנעצר הודה שקנה את הסם וגם הודה שכוונתו היתה למוכרו.

שותפו של העורר, אריאל גויטע, לא נעצר, לא בשלב החקירה ולא בשלב הגשת כתב האישום, אלא שוחרר בערבות, משום שהוא איש נכה רגליים, שקשה למשטרה לספק לו תנאים מתאימים לנכותו במעצר, ונקודה זו היא עובדה שאיש אינו חולק עליה.

קדוש, שנגדו הוגש כתב אישום נפרד, גם כן שוחרר בערובה. המשטרה, אמנם, ביקשה בשלב מסויים את מעצרו עד תום ההליכים, אבל בית המשפט דחה את הבקשה, מפני שהיא הובאה בשלב שהוא כבר שוחרר בערובה. על החלטה זאת לא הוגש ערר, והמדינה משלימה איתה.

עיקר טענתו של הסניגור בפנינו היתה מכוונת לעניין ההפליה. הסניגור אמנם הזכיר גם את העובדה, שהראייה נגד העורר ושותפו היא עדות, שקדוש עצמו חזר בו ממנה בשלב מאוחר יותר, ולכן ספק אם תהיה בפני בית המשפט ראייה מספקת להרשעה, אולם גם הסניגור מסכים, שמבחינת הדין יש כרגע עדות לכאורה, המסבכת את העורר.

כאמור, עיקר הטענה היא בקשר להפלייה. סדר הדברים היה כך: המדינה ביקשה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים שהוגשו נגדו בת.פ. 2172/99 בבית משפט השלום בירושלים. השופט הנכבד בבית משפט השלום שדן בבקשה (כבוד השופט י' ברקלי), ציווה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אבל קבע שיוכל להשתחרר אם יעמוד בתנאי חלופת מעצר שקבע. השופט מציין בהחלטתו, שהוא מייחס משקל רב להצהרת דודו של העורר, מר פילוס אברהם, אשר התחייב לקחת את העורר תחת פיקוחו, כדי לוודא שיהיה במעצר בית מלא, אבל זה לא היה הנימוק לקביעת חלופת המעצר. הנימוק מופיע בסעיף 16 להחלטתו, שבה הוא מציין, שאינו סבור שיהיה זה נכון וצודק לאבחן בין העורר דנן לבין אותו קדוש, ששוחרר בערובה. המדינה לא השלימה עם ההחלטה הזאת, וערערה לבית המשפט המחוזי. השופט הנכבד בבית המשפט המחוזי, כב' השופט גל, קיבל את ערר המדינה וציווה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בבית משפט השלום. השופט מציין, שיש מקום לאבחן בין מוכר הסם לקונה ושלא היה כאן מקרה של אפלייה שגורמת לכך, שמראית פני הצדק נראית מעוותת. למעשה, יכולתי להסתפק בזאת כשאני קובע, שדעתו של השופט הנכבד בבית המשפט המחוזי מקובלת עלי. מפני כבודו של הסניגור, שטען בטוב טעם ובשום שכל, אני בכל זאת רואה צורך להוסיף משהו על ההנמקה.

סבורני, שמלכתחילה לא היה מקום לשחרר את קדוש גם אם הבקשה למעצרו הוגשה כשהוא משוחרר בערובה. מסוכנותם לציבור של אנשים, הסוחרים בסמים בכמויות, כפי שמדובר בתיק זה, היא כל כך גדולה, שאיזו תקלה שגרמה לשחרור בערובה לפני הגשת כתב האישום אינה צריכה למנוע את המעצר. אבל אין בפני ערר בעניינו של קדוש. בכל אופן, השגיאה שנעשתה בעניין קדוש לא צריכה להשליך על התיק הזה, באשר יש אבחנה ברורה בין ספק הסם לבין קונהו. במקרה זה יש גם הבדל בעבר של שני האנשים. עברו של העורר דנן מכביד הרבה יותר. השופט הנכבד בבית משפט קמא מתעכב על כך בהחלטתו, ואינני צריך לחזור על הדברים.

במה שנוגע למשקלה של הראייה, אינני סבור שאפשר בכלל להעריך בשלב הזה את שאלת מהימנותו של אותו קדוש על בית המשפט שידון בתיק. כל מה שאנו יודעים הוא, שיש עדות מפיו, שהסם שבידו נקנה מן הנאשמים שבתיק הזה.

סיכומו של דבר, הערר נדחה והחלטתו של בית המשפט המחוזי בתיק ב"ש 2301/99 מיום 10.5.99 תשאר על כנה, והעורר יישאר במעצר עד תום ההליכים בת.פ. 2172/99 של בית המשפט השלום בירושלים.