בש"פ 3336/00 אייל חוכימה נ. מדינת ישראל

נגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו335-(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין). העורר ונאשם 3 הואשמו גם בעבירה של השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק העונשין ובשיבוש הליכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

כתב האישום מגולל מסכת אירועים שתחילתה במפגש בין נאשם 1 (להלן: צחי) לבין המתלונן. במהלך שהותם של השניים במועדון החלו להתקוטט על רקע נסיונו של צחי לרקוד עם בחורה שהתלוותה אל המתלונן באותו ערב. בסופו של הערב, עזב צחי את המועדון בלווית הבחורה. בחלוף יומיים, פגש צחי את המתלונן וחברו זוהאדי בשכונת התקווה בת"א. בין השניים התפתחו חילופי דברים על רקע אירועי המועדון, במהלכם שלף צחי ממכנסיו סכין ודקר באמצעותה את המתלונן. לאחר מכן, פתח צחי בריצה בכוונה להימלט מן המקום. בעוד הוא נמלט מן המקום, הגיעו העורר ונאשם 3 (להלן: מוהנד), תפסו את צחי, היכו אותו באגרופים ואף דקרו אותו, תוך שהעורר עושה שימוש במספריים, ומוהנד עושה שימוש במברג. לאחר מכן, דקר צחי בסכין את העורר. עקב מעשי הדקירה נזקקו צחי והעורר לטיפול רפואי ואף לאשפוז בבית חולים. כאמור, העורר ונאשם 3 הואשמו גם בכך שלאחר אירועי הדקירה נסעו יחד עם המתלונן ואחיו ללוד, על-מנת למצוא רופא שיעניק להם טיפול. משלא מצאו רופא בלוד, המשיכו בנסיעה לכפר קאסם, שם טופלו על ידי רופא. על פי כתב האישום, בצאתם מבית הרופא פשטו השנים את חולצותיהם המוכתמות בדם והשליכו אותן, כדי למנוע שימוש בחולצות כראיה.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, וביום 18.4.00 נעתר בית המשפט לבקשה והורה על מעצרו של העורר ושל מוהנד עד לתום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בדיון בערר טען בא-כוח העורר, כי לא קיימות ראיות קבילות הקושרות את העורר לביצוע העבירות המיוחסות לו, וכי מכל מקום, מעצרו של העורר יוצר אפליה קשה בינו לבין צחי, שכתב האישום מייחס לו את דקירתם של שני אנשים. כן טען הסניגור, כי בית המשפט קמא החליט על מעצרו של העורר מבלי לעיין בתסקיר המעצר שהוגש בעניינו, ואשר המליץ על שחרורו של העורר למעצר בית.

בא-כוח התביעה טען כי קיימות ראיות לכאורה למעצרו של העורר. לדבריו, בידי התביעה תמליל שיחה בין המתלונן לבין שוטר, ובו מספר המתלונן, לאחר היסוסים ונסיונות להתחמק ממסירת שמות הדוקרים, כי לאחר אירועי הדקירה, בעת שנסע במכונית עם אחיו, העורר ומוהנד לחפש עזרה רפואית, התוודו באוזניו העורר ומוהנד וסיפרו כי הם אלה שדקרו את צחי. לכאורה, ראיה זו היא ראיה קבילה אשר יש בה כדי להוות ראיה לכאורה לאשמתו של העורר. עוד טען בא-כוח התביעה, כי בית משפט השלום, אשר הורה על מעצר ימים של המעורבים בפרשה, ראה בצחי קורבן דקירה וכנראה שזו הסיבה לכך שלא נעצר מלכתחילה, בעת החקירה המשטרתית; נוכח העובדה כי היה משוחרר כשלושה חודשים עד לדיון בבקשת המעצר, לא ראה בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים.

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

מקובלת עלי עמדת התביעה לפיה קיימות ראיות לכאורה נגד העורר; אכן, הדברים שמסר המתלונן ובהם הצביע על העורר כמי שדקר את צחי מהווים ראיה לכאורה, אשר משקלה ומהימנותה ייבחנו בעת שמיעת המשפט לגופו. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, נוכח העובדה שבאירוע נטל חלק נאשם נוסף - צחי - אשר מיוחסת לו דקירתו של המתלונן ושל העורר עצמו והוא משוחרר, איני רואה כי יש הצדקה למעצרו של העורר. לכך יש להוסיף, כי תסקיר המעצר שהוגש על-ידי שירות המבחן בעניינו של העורר ביום 17.4.00 לא היה, משום מה, בידי השופט קמא, בעת שהחליט על מעצרו של העורר. בתסקיר נאמר כי מעצרו של העורר עלול "לקבע אותו בתוך העולם העברייני" וכי מטעם זה יש להימנע ממעצרו. התסקיר ממליץ על שחרורו של העורר למעצר בית, כך שבמסגרתו יוכל לעבוד במשך היום עם אחד מהוריו. כן המליץ שירות המבחן כי העורר יהיה נתון לפיקוח שירות המבחן בעת תקופת מעצרו.

נוכח הדברים האמורים בתסקיר שירות המבחן, העובדה כי לעורר אין הרשעות קודמות ובהתחשב בכל האמור לעיל, אני מקבלת את הערר במובן זה שהעורר ישוחרר בתנאים של חלופת מעצר בביתו, אשר ייקבעו בבית המשפט המחוזי.

בהתחשב בכך שתסקיר המעצר לא היה בפני השופט שעה שקיבל את החלטתו, מוחזר בזה עניינו של העורר לשופט קמא, כדי שיקבע את התנאים המתאימים לחלופת המעצר וזאת לאחר שישמע את טיעוני הצדדים ואת קצין המבחן.

הערר מתקבל, איפוא, ועניינו של העורר מוחזר בזה לבית המשפט המחוזי לקביעת התנאים הראויים לחלופת מעצר.