בש"פ 3340/01 דב פיכמן נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על מעצר עד תום ההליכים, והעובדות הדרושות לענייננו הן אלו:

א.בחודש אפריל 1999 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום נגד העורר המייחס לו עבירות מרמה. על פי גרסתה של המשיבה, קשר העורר עם אחר, גל הרינג, להשתלט על מקרקעין הנמצאים בדרך הים בחיפה, ושהיו רשומים על שמו של אדם אשר ככל הנראה נספה בשואה, ואין לו שאירים. לצורך זה הם יצרו בבחינת יש מאין, יורש-בדוי, ובאמצעות מסמכים מזויפים הציגו את עצמם כבאי כוחו של אותו יורש, אשר הסכים למכור את המקרקעין ובעקבות כך הם מכרו אותם בפועל לאחר תמורת סכום של 550 אלף דולר.

ב.כתב האישום הוגש במקורו נגד העורר והרינג, ובהמשך חזר בו הרינג מכפירתו, הודה במעשים אשר יוחסו לו, ומסר אמרות מפלילות כנגד העורר. בין היתר טען הרינג, כי העורר ניסה להדיחו כאשר מסר לו (להרינג) גרסה בדויה והנחה אותו למסור גרסה זו בחקירתו. בעקבות כך תוקן כתב-האישום והוסף לו אישום נוסף (האישום השני), בו יוחסו לעורר עבירות של הדחה בחקירה והפרת הוראה חוקית, וזו מתייחסת להפרה של אחד מתנאי השחרור בערובה.

ג.התפתחות נוספת בתיק התרחשה כאשר במהלך שנת 2000 נחשפה זהותו של מעורב אחר בפרשה, מאיר אלמגור. הרינג מסר, כי אלמגור סייע לו בזיוף המסמכים שבהם נעשה שימוש על מנת להשתלט על המקרקעין, ובעקבות כך הוגש כתב אישום נגד אלמגור, והוא הורשע ואף נשא בעונש מאסר. בהמשך,תוקן כתב האישום נגד העורר פעם נוספת, ומאיר אלמגור צורף לרשימת עדי התביעה.

ד.אלמגור היה אמור להעיד בתאריך 18.3.01, אך לאחר שרואיין על ידי בא-כוח המשיבה, הוחלט לוותר על עדותו, והודעה ברוח זו נמסרה לבית המשפט בתאריך 15.3.01. באותו דיון הודיע העורר שהוא מבקש להעיד את אלמגור מטעמו.

כשהתחדש הדיון בתאריך 18.3.01 התבטא העורר באומרו, שעד אז נמנע ממנו מלשוחח עם אלמגור, וכתוצאה מכך גם נפגמה חקירתו של עד-המדינה הרינג. במהלך עדותו טען אלמגור, כי מי שעמד מאחורי מעשה המרמה הוא הרינג, ובכך תמך בטענת חפותו של העורר.

בעקבות עדות זו פתחה המשטרה בחקירה, ואז התברר כי החל מתאריך 1.2.01 בוצעו שיחות רבות בין אלמגור לעורר, ולנוכח גילוי זה נעצרו העורר ואלמגור, וזה האחרון הודה כי בנוסף לשיחות בטלפון, הוא נפגש עם העורר מספר פעמים, והעורר הדיח אותו להעיד עדות שקר, תוך שהוא מאיים עליו מחד, ומבטיח לו גמול, מאידך. קיומן של אותן פגישות אושר גם בדברים שנאמרו על ידי העורר, אלא שטענתו היתה שמדובר במפגשים עסקיים.

ה.בתאריך 24.4.01 ביקשה המשיבה לתקן את כתב האישום בעניינו של העורר פעם נוספת, על ידי הוספתו של אישום שלישי, בו מיוחסות לעורר עבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בעדות, בקשר עם אותן עובדות חדשות ב"פרשת אלמגור".

במקביל הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט המחוזי נעתר לה, לאחר שמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה גם באישום הנוסף, ולנוכח החומרה הכרוכה בהדחה למסירתה של עדות כוזבת ושיבוש מהלכי משפט.

2.העורר טען לחפותו גם בקשר לאישום הנוסף. על פי גרסתו, אלמגור אמנם פנה אליו בתחילת חודש פברואר 2001, אך היה זה על מנת להציג בפניו הצעה עסקית. לטענת העורר, הוא נועץ בפרקליטתו, וזו אמרה לו שאין מניעה שיפגוש את אלמגור וישוחח עמו על ענינים אחרים. ואכן, הם נפגשו, ובשבועיים הבאים עמל העורר למצוא מממן לעסקה וקונים לסחורה (ברזל לבניין), אלא שאז נעלם אלמגור עד ששב והופיע באמצע חודש מרץ 2001.

העורר הוסיף וטען כי באותן פגישות שקיים אם אלמגור, לא שוחח עמו כלל על העדות שהיה אמור למסור במשפטו.

נאמן להשקפתו כי לא נפל רבב במעשיו, טען העורר כי מעצרו לא נועד לשרת מטרה כלשהי, הואיל ולמשיבה נותר להשמיע 4 עדים, כולם קציני משטרה. העורר הוסיף וטען כי הוא מייצג את עצמו בדיון בבית המשפט המחוזי, ויתקשה להערך לחקירתם של עדים ולניהול הגנתו, אם ההחלטה בדבר מעצרו תשאר על כנה.

3.מקובלת עלי השקפתו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בסוגיית שיבוש מהלכי משפט על ידי העורר, והדחתו של אלמגור למסור עדות שקר. יותר מכך, המעשים המיוחסים לעורר, עקב הסכנה הנובעת מהם לניהולו התקין של המשפט, הם בבחינת עילה המצדיקה מעצר.

אך הדיון לא יכול שלא להביא בחשבון את השלב המתקדם אליו הגיעו ההליכים, כאשר נותרו עדים ספורים בלבד מטעם המשיבה, וכולם אנשי משטרה. אכן, קיימת אפשרות לשיבוש מהלכי משפט על ידי העורר והדחה בעדות גם במהלך בפרשת ההגנה, אך מותר גם להניח שאם לכך חתר העורר, היה בידו זמן די ויותר לפעול בתחום זה בעת שהילך חופשי, שהרי האיסור שחל עליו בתחום קיומם של מפגשים, חל על עדי התביעה בלבד.

מכאן דעתי שמעצרו של העורר עתה, אין בו כדי לשרת מטרה כלשהי, ותהיה בו הכבדה שלא לצורך על נאשם אשר אינו נעזר בסניגור להגנתו. מכאן החלטתי לקבל את הערר, והעורר ישוחרר ממעצרו כאשר הערבויות שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ביום 6.6.99, תשארנה על כנן.