בש"פ 3341/99 מדינת ישראל נ. אברהים זועבי

זוהי בקשה שניה להארכת מעצרם של המשיבים מעבר לתקופה האמורה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-.

המשיבים, אב ושלושת בניו, עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת, כשבכתב האישום מיוחסת להם עבירת רצח. מה שלא שנוי במחלוקת הוא, שבמועד הנזכר בכתב האישום היתה קטטה בכפר מגוריהם של המשיבים, ושבמסגרת הקטטה הזו, קטטה שהיתה בין בני משפחה על רקע של סכסוך מקרקעין, נהרג אדם. גם אין מחלוקת, שכל ארבעת המשיבים היו נוכחים בשלב זה או אחר של האירוע האלים והיו מעורבים בו בדרך זו או אחרת. המשיב מס' 1 בעצמו נפצע בראשו והובהל לבית החולים במהלך אותו אירוע.

המשפט מתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת החל מה1.6.98-. בגלל אילוצים, שקשורים כנראה עם עומס העבודה המוטלת על השופטים בנצרת, לא הסתיים המשפט עד היום. כפי שהוסבר לי, הישיבה הבאה קבועה ל31.5.99- וקבועה עוד ישיבה לסיום ל12.7.99-. הסניגור המלומד, עו"ד מסאלחה, סקפטי מאד לגבי הסיכוי שאמנם המשפט מסתיים באותו יום.

ביום 3.3.99 נעתר בית משפט זה (כבוד השופטת ביניש) לבקשת התביעה, והורה על המשך מעצרם של המשיבים ב20- יום, נוסף על 9 החודשים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996-. (להלן: "החוק") השופטת הנכבדה דנה בשאלה אם נימוקי המעצר שהיו בפני בית המשפט בעת שניתנה ההחלטה הראשונה למעצר עד תום ההליכים עדיין קיימים בשלב שבו היא דנה בתיק. הנימוקים מפורטים בהחלטתו של כבוד השופט זמיר, אשר דן בערר על החלטת בית המשפט המחוזי למעצר עד תום ההליכים.

עתה שוב עומדת בפני השאלה, האם הנימוקים, שהיו בפני כבוד השופט זמיר בהחלטתו, ושכבוד השופטת ביניש פירטה אותם עדיין תקפים היום.

השופט זמיר סקר בהחלטתו (בש"פ 3955/98) את חומר הראיות לכאורה שהיה קיים אז באמתחתה של התביעה. הסניגור המלומד אומר לי, שהיום השתנה המצב. לדעתו, מאחר שנשמעו הראיות די ברור שהגרסה שכל ארבעת המשיבים השתתפו יחד בקטטה לא תוכל לעמוד. לדעתו, יש להבחין בין המשיבים 1 ו2-, שעזבו את זירת הקטטה לפני שנפגע המנוח, לבין המשיבים 3 ו4-. לגבי כל ארבעת המשיבים סבור הסניגור, שיש ספק גדול אם אפשר יהיה לייחס להם כוונה של רצח וכוונה משותפת כלשהי. יתכן שאם מישהו מהאנשים יורשע, הוא יורשע בעבירה שאיננה רצח, לדעתו.

אין מחלוקת שמדובר באנשים, שהם בדרך כלל חיים חיים נורמטיביים. הם לא עבריינים ואין להם עבירות קודמות. הסניגור גם סבור, שאין שום בסוס עובדתי לטענה, ששחרורם עלול ללבות מחדש את הסכסוך, ולכן הוא מציע לשחרר את המשיבים בחלופת מעצר. הסניגור גם הפנה את תשומת ליבי לכך, שהעסק המשותף של המשיבים הולך ומדרדר, משום שהוא נמצא כעת בטיפולם של שני צעירים חסרי נסיון.

שקלתי את כל הטענות, אבל מבחינה מהותית אינני רואה שהשתנה משהו מאז החלטתה של כב' השופטת ביניש בהארכת המעצר הראשונה ב3.3.99-, מלבד נקיפת הזמן. אין לזלזל בנקיפת הזמן, אבל כשהתיק קבוע לסיום במועד שהוא פחות מחודשיים מהיום, איני חושב שראוי, בשלב הזה, לשחרר את המשיבים. אם התקווה שהדיון יסתיים בחודש יולי תתבדה, יצטרך הדבר להישקל מחדש.

משום כך אני נעתר לבקשה באופן חלקי, ואני מאריך את מעצרם של המשיבים ב60- יום נוספים מ30.5.99-, או עד תום ההליכים נגדם, לפי המוקדם.