בש"פ 3359/02 גנאדי בדיאן נ. מדינת ישראל

1.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי עורר 1 עסק בסחר בנשים לשם העסקתן בזנות. על פי גרסה זו הובאו שתי נשים לישראל (להלן - המתלוננת) באופן בלתי חוקי, והן הוצעו ל"קונים", ובין היתר לעורר 1. זה האחרון, לאחר ש"בדק" את הנשים החליט לרכוש אותן, ובהמשך העבירן למכון ליווי שניהל עורר 2 בתל-אביב. על פי גרסת המשיבה, החזיק עורר 1 את המתלוננות בבית שעל פתחיו קבועים סורגים, נטל את דרכוניהן, ואילצן לעסוק בזנות, תוך שהוא מפגין כלפיהן אלימות רבה. כמו כן נטען, כי עורר זה אנס את המתלוננות בשתי הזדמנויות, ואחר כך השליך לעברן שטר של 100 ש"ח.

ועוד נטען ביחס לעורר 1, כי בחודש פברואר 2002 העביר את המתלוננות למכון הנמצא בפתח-תקוה, וגם הפעם הן הוחזקו בתנאים קשים ומשפילים, תוך שהעורר מאיים לפגוע בהן אם יברחו. בתאריך 17.3.02 הצליחו המתלוננות להימלט מהדירה, אך העורר לא הרפה, ולטענת המשיבה הוא התקשר לאחת המתלוננות והשאיר לה הודעות מאיימות. לבסוף נטען, כי בביתו של עורר זה נמצא אקדח, ולנוכח כל אלה ייחסה לו המשיבה עבירות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, אינוס, סחיטה בכוח, כליאת שווא, סחיטה באיומים, והחזקת נשק שלא כדין.

לעורר 2 ייחסה המשיבה עבירות של סרסרות למעשי זנות, והחזקת מקום לשם זנות. כמו כן טענה המשיבה, כי במהלך חודש דצמבר 2001, ובעקבות התנגדותה של אחת המתלוננות לספק שירותי מין ללקוחות, הוביל אותה עורר 2 לחוף הים, ושם איים עליה כי יקשור אותה לעמוד במשך שעות הלילה, ובבוקר יטביע אותה. בגין מעשה זה ייחסה המשיבה לעורר 2 עבירה של סחיטה באיומים.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרם של שני העוררים עד תום ההליכים, ובכך עוסק הערר שבפני.

2.בית המשפט המחוזי קבע, כי קיימות ראיות העשויות להוות תשתית להרשעתם של העוררים בעבירות שיוחסו להם, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות, מקובלת עלי המסקנה האמורה במלואה. ראיות אלו מתבססות על הודעות מפורטות של המתלוננות, ואם יאמץ אותן בית המשפט כמהימנות, הן מציגות את העורר 1 כמי שסחר בנשים לשם העסקתן בזנות, וכמי שכפה על המתלוננות תנאים משפילים וקשים ביותר. גם לעבירות האינוס יש תימוכין בראיות, ולא בעדותן של המתלוננות בלבד, אלא גם בדבריו של עורר 1, אף שטענתו היא כי היחסים קוימו בהסכמה ותמורת תשלום.

בקיומה של תשתית ראיות לא די על מנת להורות על מעצרם של העוררים, ועל המשיבה להצביע על קיומה של עילת מעצר. על פי השקפתי, גם בכך עמדה המשיבה, הואיל ואף שבתי המשפט חזרו והדגישו את החומרה המופלגת הכרוכה בעבירה של סחר בנשים לשם העסקתן בזנות, מוסיפים רבים, והעורר 1 בכללם, לעסוק בכך, ככל הנראה משום הרווחים הקלים שהם גורפים, ומשום שהם אינם נתונים לאימת הדין. אם תוסיף לכך את העובדה כי ברשותו של עורר 1 נמצא אקדח בו החזיק ללא רשיון, אינך יכול שלא להגיע למסקנה כי מדובר במי שעלול להמשיך בעיסוקיו הפליליים גם במהלך משפטו, ועל כן שחרורו עלול להיות כרוך בסכנה מוחשית לציבור בכלל, ולמתלוננות בפרט, ואין בנמצא חלופת מעצר שעשויה לבטל סכנה זו.

באשר לעורר 2 קבע בית המשפט, כי לו היתה מבקשת המדינה לעוצרו בגין החזקת מקום לשם זנות וסרסרות לזנות, לא היה נעתר לבקשה. אך עורר זה לא הסתפק בכך, והוא גם איים על אחת המתלוננות שיפגע בה אם לא תסכים להעניק שרותי מין ללקוחות במכון אותו ניהל. בדרך זו הפך עורר 2 לעושה דברם של אלה שרכשו "בעלות" על הנשים, והוא מהווה חלק מהמנגנון שנועד לכפות על נשים לספק שרותי מין, גם כשהן מבקשות לחדול מכך. מי שנוהג בדרך זו, מעיד על הסכנה הגלומה בו אם יוסיף להלך חופשי במהלך משפטו, וגם ביחס אליו נכון לומר, כי חרף הנסיבות האישיות שפורטו על ידי בא-כוחו, אין דרך לבטל את מסוכנותו אלא במעצר ממש.

הערר נדחה.