בש"פ 3383/15 אלישע בן ברוך נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי ), מיום 3.5.2015, בעמ"ת 20546-04-15, בגדרה נדחה עררו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום (כב' השופטת נ' תבור ), מיום 24.3.2015, במ"ת 26489-02-14.

הליכים קודמים

2.

ביום 11.2.2015, הוגש נגד המבקש כתב אישום המחזיק שני אישומים, המייחסים לו את העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע (שתי עבירות), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); התפרצות למקום מגורים/תפילה לביצוע עבירה (שתי עבירות), לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין (שתי עבירות); והחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין. מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 5.2.2015, התפרצו המבקש ונאשם נוסף, לשתי דירות מגורים בתל אביב-יפו, ונטלו מהן תכשיטים; שעונים; ומשקפיים, אותם מצאו לאחר חיפוש וחיטוט בארונות ובמגירות, תוך שהם מפזרים לכל עבר את תחולתם. עובר למעשים אלו, קשרו המבקש והנאשם הנוסף קשר ותכננו את אופן ביצועם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, להאריך את מעצרם של המבקש והנאשם הנוסף, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

3.

בדיון בהארכת מעצרו, אשר נערך בבית משפט השלום, ביום 11.2.2015, הסכים המבקש כי בידי המאשימה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וביקש להפנות את עניינו לבחינתו של שירות המבחן. בית משפט השלום נעתר לבקשתו זו של המבקש, והורה על עריכתו של תסקיר מעצר (להלן: התסקיר הראשון ), כמבוקש.

4.

בדיון שהתקיים ביום 8.3.2015, לאחר שהתקבל התסקיר הראשון בעניינו של המבקש, אשר לא כלל המלצה לשחרורו ממעצר, העלה בא-כוחו של המבקש טענות בדבר היעדרן של ראיות לכאורה. בהתייחס לכך, ציין בית משפט השלום, כי " שינוי זה אינו מקובל עליי. משעה שניתנה הסכמה לקיומן של ראיות לכאורה, לא ניתן לשוב ולפתוח את הפרק ". מכל מקום, קבע בית משפט השלום, כי קיימות בעניינו של המבקש ראיות לכאורה, להן נחשף בית משפט השלום, בעת הדיון בעניינו של הנאשם הנוסף. בהמשך, ציין בית משפט השלום, כי לחובתו של המבקש ארבע הרשעות קודמות בעבירות סמים; רכוש; והפרעה לשוטר, וכי, חרף גילו הצעיר, הספיק המבקש לרצות תקופת מאסר ממושכת. בהתייחס לתסקיר הראשון, הביע בית משפט השלום את התרשמותו, כי קיים סיכוי להישנות ביצוע העבירות בידי המבקש, ולכן ספק בעיניו, אם קיימת חלופת מעצר אשר תוכל להתמודד עם הסיכון הגלום בכך. אף על פי כן, הורה בית משפט השלום לערוך תסקיר נוסף בעניינו של המבקש (להלן: התסקיר השני ), על מנת לאפשר לו לבחון, פעם נוספת, את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, ובתוך כך להציע מפקחים אחרים, וזאת במיוחד נוכח גילו הצעיר של המבקש.

לאחר עיון בתסקיר השני, קבע בית משפט השלום, כי לא הוצעו מפקחים מתאימים, במסגרת חלופת המעצר המוצעת על-ידי המבקש, וזאת בהיות המפקחים המוצעים " בעלי עמדות בעייתיות ביחס לחוק ". עוד צויין, כי " לא רק חוסר ההיכרות עם [המבקש] וחוסר ההבנה למצבי הסיכון עמדו בשורש אי התאמתם, אלא עמדותיהם של המפקחים עצמם ". לפיכך, נוכח העובדה כי לא נמצאו מפקחים מתאימים, על מנת לפקח על המבקש ככל שישוחרר לחלופת מעצר, ונוכח אי-האמון שרכש בית משפט השלום למבקש עצמו, נקבע, ביום 24.3.2015, כי אין מקום לשחרר את המבקש לחלופת המעצר המוצעת על-ידו.

5.

המבקש הגיש ערר לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום, והערר נדון ביום 3.5.2015. את עררו מיקד המבקש, בהעדר ראיות לכאורה ברשות המשיבה, בעודו טוען, בין היתר, כי אין בידי המשיבה ראיות אובייקטיביות, מהן עולה כי הוא והנאשם הנוסף ביצעו את ההתפרצויות המיוחסות להם. בהתייחסו לטענה זו, ציין בית המשפט המחוזי, כי " הדרך שבה התנהלו ענייני [המבקש] איננה ראויה, בלשון המעטה. שכן נראה, ואני אומרת זאת בזהירות רבה, שבמגמה להצליח בבקשה לקבלת תסקיר מעצר, כבר בשלב הראשוני, היתה הסכמה לקיומה של תשתית ראייתית לכאורה, ורק כאשר נוכח בא-כוח [המבקש] לראות שהתסקיר אינו נותן חסד [למבקש] ולסיכוי לשחרור לחלופה, הוא החליט לחזור בו ". בבחינת למעלה מן הדרוש, שוכנע בית המשפט המחוזי, כי צדק בית משפט השלום בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים למבקש ולנאשם הנוסף. בית המשפט המחוזי קבע, בהקשר זה, כי דבריו של המבקש בנוגע לתשתית הראייתית, " מתייחסים לשוליים הקיצוניים ביותר של הראיות, ויש בטיעונים התעלמות כמעט מוחלטת מהעיקר ". לפיכך, נדחתה טענתו המרכזית של המבקש בנוגע להיעדרן של ראיות לכאורה בעניינו.

בהמשך, ציין בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לרכוש אמון במבקש, כי הוא יקפיד לציית לתנאי השחרור, ולפיכך נקבע, כי " החלופות שהוצעו אינן מאפשרות ביטחון של ממש להפחתת המסוכנות ".

סוף דבר, הערר לבית המשפט המחוזי נדחה על כל חלקיו.

הבקשה למתן רשות לערור

6.

בבקשה לרשות לערור המונחת לפניי, חוזר המבקש וטוען כי אין בנמצא בעניינו ראיות לכאורה, כנדרש לשם מעצרו עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי, כך נטען, " כלל לא עיין בתיק החקירה, אלא נסמך אך ורק על האמור בבקשת המעצר עד תום ההליכים ", ולוּ היה בוחן את יתר המסמכים, " היה למד כי אין ראיות נוספות מלבד אלו שהגדירן ראיות שבשוליים ". המבקש פירט בבקשתו את התשתית הראייתית בעניינו, ומסקנתו היא, כי " הראיות הן נסיבתיות והן אינן בעוצמה מספקת כדי להגביל את חירותו של המבקש ".

דיון והכרעה

7.

הלכה מושרשת היא, כי בית משפט זה ייעתר לבקשה לרשות לערור על החלטה ב" גלגול שלישי ", במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, או סוגייה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך, או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, כדוגמת: פגיעה שאיננה מידתית בזכויות הנאשם; עוול היורד לשורשו של העניין; או פגם מובהק בהחלטה (בש"פ 3298/15 חיראק נ' מדינת ישראל (12.5.2015); בש"פ 3270/15

פלוני נ' מדינת ישראל

(12.5.2015); בש"פ 1152/15 קזאז נ' מדינת ישראל (4.3.2015)). חרף טענותיו של המבקש, לא מצאתי כי בנידון דידן מתקיימת אחת (או יותר) מבין עילות אלו, שכן מדובר בסוגייה קונקרטית הנוגעת לצדדים הקשורים בה בלבד, והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית כבדת משקל. כמו כן, לא מצאתי כי מתקיימות, במקרה דנן, נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות לערור. משכך, דינה של הבקשה לרשות הערר שלפניי להידחות, מטעם זה בלבד.

8.

אציין, למעלה מן הצורך, כי גם לגופו של עניין אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש. המבקש מלין בבקשתו לרשות לערור, על כי לא הונחה בעניינו תשתית ראייתית מספקת, כנדרש בהליך של מעצר עד תום ההליכים. דא עקא, שהמבקש הסכים, בפתח הדיון בבית משפט השלום, ביום 11.2.2015, כי מתקיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולא ברור מדוע חזר בו מהסכמה זו. מעבר לזאת, שוכנעתי, כי צדק בית משפט השלום, כי ברשות המאשימה ראיות לכאורה להוכחת האשמה במקרה דנן, ובדין לא התערב בית המשפט המחוזי בקביעה זו.

9.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערר נדחית בזאת.