בש"פ 3384/12 מאור זוהר נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.4.2012 בעמ"ת 13844-04-12 (כב' השופט

ע' גרשון ), במסגרתה נדחה ערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום בקריות מיום 1.4.2012 במ"ת 3153-03-12 (כב' השופטת ל' שלאעטה חלאילה ) אשר קבע כי העורר ישוחרר למעצר בית מלא, ללא אפשרות לצאת את ביתו.

2.

ברקע לבקשה, כתב אישום שהוגש נגד העורר בגין עבירות של גניבת רכב בצוותא, חבלה במזיד ברכב בצוותא והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. יצוין כי לעורר, בגיר בן 18 בעת ביצוע העבירות, הרשעה פלילית קודמת בגין צירוף 9 תיקים שעניינם עבירות גניבת רכב, סחיטה בכוח, הצתת רכב, שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, נהיגה ללא רישיון נהיגה וקבלת דבר בתחבולה. העורר נדון למאסר אותו סיים לרצות בחודש אוקטובר 2011, ואף תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה.

3.

בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו נדחתה ביום 1.4.2012 על ידי בית משפט השלום בקריות, והעורר שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים, כאשר יציאתו מהבית אושרה רק לצרכי הגעה לדיון בבית המשפט, לשירות המבחן ולחקירה במשטרה. בקשת העורר כי תותר לו יציאה ל"שעת התאווררות" בפיקוח מדי יום, דהיינו – אישור יציאתו מן הבית בפרקי זמן מוגדרים – נדחתה.

ערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום נדחה אף הוא ביום 11.4.2012 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. צוין כי יש להרחיק את העורר באופן זמני מן הציבור עד שיתברר דינו. הוסף כי התנהגות העורר מלמדת כי אין לסמוך עליו באופן המאפשר לו לצאת לחלונות אוורור. מכאן הבקשה שלפני.

4.

לטענת העורר שגה בית המשפט המחוזי עת קבע באופן עקרוני כי אין ליתן חלונות אוורור למי שמצוי במעצר בית מלא. צוינה פסיקה במסגרתה נקבע כי אם אין מקום לשלול מהנאשם אפשרות לצאת מביתו לזמן מוגדר במסגרת מעצר הבית, הרי שקיימת לו זכות לצאת להתאווררות שכזו. נטען כי מפקחיו של העורר נמצאו ראויים על ידי בית המשפט, ואין כל חשש שייצא לשעת התאווררות בפיקוחם.

5.

כידוע, לא מכבר קבע המחוקק הסדר דיוני חדש בדבר בקשת רשות ערר בגלגול שלישי בהחלטות כמו זו המונחת לפני. לטענת העורר, בבוא בית המשפט לבחון בקשת רשות ערר בהליך הפלילי, עליו להיות נכון יותר לקבל בקשה כזו, לעומת התנאים הנוקשים הנצרכים לצורך מתן רשות ערעור בהליך אזרחי. עמדה זו מקובלת עלי. נדמה כי בניגוד לבקשות רשות ערעור המוצאות מקומן בגדרי הלכת "חניון חיפה", גלגול שלישי בסוגיית מעצר מצריך יתר מיקוד בשאלה האם עולה, על פני הדברים, כי נגרם למבקש עוול, היורד לשורש העניין - סוגיית המעצר. בראייה זו, אין מקום בענייננו להיעתר לבקשה. על אף ניסיונו של העורר לקרוא לתוך החלטת בית המשפט המחוזי קביעה "עקרונית" בדבר איסור יציאות התאווררות, אין בנמצא קביעה כאמור. בית המשפט המחוזי קבע כי: "אין לסמוך על העורר עד כדי אפשרות לצאת לחלונות אוורור כמבוקש...". ההחלטה לא קבעה עמדה עקרונית, אלא עסקה בבדיקה פרטנית של המקרה – זכויות המבקש אל מול האינטרס הציבורי.

יתרה מכך, בחינת החלטת בית המשפט המחוזי להטיל על העורר "מעצר בית מלא" במבחן המעשה והעושה מגלה כי לא נפלה טעות בהחלטתו. לכאורה, העורר לא היסס לבצע מספר עבירות רכוש כאשר עונש מאסר על תנאי מרחף מעל ראשו. מסוכנותו אף מתבטאת בעברו הפלילי, לרבות הרשעתו בעבירות שתוארו לעיל, והעובדה כי השתחרר ממאסרו רק כ-5 חודשים טרם ביצע את העבירות מושא כתב האישום. אם לא די בכך, הוסיף בית משפט השלום בהחלטתו: "יחלוף זמן סביר, יראה המשיב [ העורר ] כי הוא עומד בתנאים שנקבעו, תשקל הבקשה". הנה כי כן, הדלת אינה סגורה בפני העורר להעלות את בקשתו מחדש, כפי האמור בהחלטת בית משפט השלום.

6.

הערר נדחה.