בש"פ 3388/07 מוסא רביע נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 16.04.07. פסק הדין ניתן ביום 24.01.07, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה כנגד קולת העונש, ועונשו של המבקש הוחמר לתקופה של 22 חודשי מאסר בפועל. בהליכים אלו יוצג המבקש על ידי בא כוח מטעם הסניגוריה הציבורית. המבקש סבור כי מלכתחילה לא ניתן היה, ולא צריך היה, להגיש נגדו כתב אישום בעבירה לפי החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד- 1954 (להלן: החוק למניעת הסתננות), אלא בעבירה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952(להלן: חוק הכניסה לישראל), ומשכך לא ניתן היה להשית עליו יותר משנת מאסר אחת. מכאן ההליך בבית משפט זה.

2.

לעניין הארכת המועד, טוען בא כוח המבקש, כי ענינו של המבקש הגיע באקראי לידיעתו והוא תהה על מהות ההליכים שנוהלו כנגד המבקש וביקש לקבל את תיקו. לאחר זמן מה הגיע התיק למשרדו ואז החליט נוכח הקושי שעלה מן התיק, ליטול על עצמו את הייצוג ולהגיש הבקשה דנן. בא כוח המבקש סבור כי בקשת רשות הערעור מעלה שאלות מהותיות הדורשות בירור ואשר יש בהן להכריע את גורלו של המבקש, תושב פלסטיני מבוגר וחסר אמצעים, אשר התקשה להבין את הדין בעניינו. אשר על כן, ובשים לב להיות המבקש נאשם בפלילים, סבור המבקש כי יש לתת משקל של בכורה לשיקולי צדק ובירור האמת ולקבל הבקשה דנן.

3.

הסנגוריה הציבורית הגישה גם היא עמדתה בהליך זה, נוכח הטענה בדבר כשל הייצוג. לטענתה, יש לקבל הבקשה דנן ולאפשר למבקש להעלות טענותיו. הסנגור שייצג את המבקש בהליכים לפני הערכאות דלמטה, היה

מודע לטענה בדבר אי תחולתו של החוק למניעת הסתננות, אולם לאחר חילופי דברים עם בית המשפט בחר לזנוח את הטענה והודה בשם המבקש בכתב האישום המקורי, מאחר וסבר באותה עת כי זוהי דרך הפעולה המועדפת לטובת שולחו. לא עלה בדעתו כי המדינה תערער על קולת העונש. הסנגוריה הציבורית סבורה כי בהחלט יתכן שהמבקש לא הבין את מלוא הטענות האפשריות לעניין כתב האישום. יתרה מכך, עניינו של המבקש מעלה שאלה נכבדה שטרם התבררה בערכאה זו, היא שאלת תחולתו ופרשנותו של החוק למניעת הסתננות והיחס בינו לבין חוק הכניסה לישראל.

4.

המשיבה, בתגובתה, מתנגדת לבקשה. לשיטתה, לא ניתן כל הסבר של ממש לאיחור בהגשת בקשת הרשות לערער. הבקשה אפופה נימוקים מעורפלים החסרים התייחסות קונקרטית לזמנים, והתצהיר שהגיש המבקש אינו מעיד דבר, שכן המבקש אינו יודע מידיעה אישית את הטעמים המרכזיים שהועלו בסעיפים 5-6 לבקשה דנן, שעניינם סיבת נטילת הייצוג בהליך זה על ידי בא כוחו הנוכחי. בהעדר תצהיר התומך בעובדות הללו, אל לבית המשפט להיעתר לבקשה ולהאריך המועד. עוד נטען, כי עמדת הסנגוריה הציבורית משוללת כל יסוד ויש לדחותה. אין זה מתקבל על הדעת כי לאחר שזנח סנגור טענה מטעמים טקטיים ובמודע, יוכל לאחר מכן לשנות מעמדתו זו תוך העלאת טענה חלופית על ידי בא כוח אחר שבא בנעליו, ועוד לראשונה במסגרת "גלגול שלישי". עוד נטען, כי המבקש הינו עבריין רצידיביסט בתחום החדירה לישראל, ועונשים שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מלשוב ולהסתנן לתחומי ישראל שלא כדין. מכאן, שגם סיכויי ההליך אינם טובים.

5.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, ובכלל זה טענות הסניגוריה הציבורית, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא הנורמטיבית היא כי לשם הארכת מועד בהליך פלילי לא נדרש "טעם מיוחד" (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). כך ככלל, וכך ביחוד בשל מעמדו המיוחד של נאשם בפלילים וכוחו היחסי אל מול המדינה – המאשימה. עם זאת, ההליך דנן הוגש באיחור לא מבוטל, שכן פסק הדין ניתן כאמור ביום 24.1.07 והבקשה דנן הוגשה ביום 16.4.07, הנטל המוטל על שכמו של מבקש הארכה במצב דברים זה אינו נטל של מה בכך אלא נטל ממש. כלום עמד הוא בנטל זה?

6.

תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אכן, לב הבקשה דנן היא הטענה כי אירע כשל בייצוגו של המבקש. זו למעשה טענת בא כוח המבקש שכן לשיטתו היה מקום להעלות טענה שלא נטענה והיה בה כדי לשנות את מסקנת בית המשפט. לו היה ממש בטענה זו, נראה על פניו כי היתה קמה בנסיבות המקרה עילה להארכת המועד. כך, שכן אם כשל יצוג יכול לשמש בנסיבות מסוימות עילה למשפט חוזר כאמור בסעיף 31(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, (וכן מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529 (1999); מ"ח 4512/99 בן-מיכאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 357 (1999)).

קל וחומר שדי בו כדי לשמש עילה להארכת המועד טרם היות פסק הדין חלוט, במובן זה שלא ניתן עוד לערער עליו. מסקנה זו מתבקשת היא, כעניין שבעקרון, שכן מוטב לברר טענה לעניין הרשעה או ענישה במסגרת הליך ערעורי, ולא במסגרת בקשה למשפט חוזר, אם ניתן הדבר. אולם, במקרה שלפני לא בוססה הטענה בדבר כשל בייצוג באופן המצדיק את הארכת המועד כמבוקש: כעולה מעמדת הסניגוריה הציבורית, לא נפל פגם בהליך הטיעון של בא כוח המבקש דאז, אלא שנבחר קו טיעון מסוים על בסיס שקילת החלופות השונות והעונש הצפוי. כעולה מן החומר שלפני, הן סניגורו של המבקש והן בית המשפט היו מודעים לשאלה המשפטית שהועלתה בהליך זה, ונוכח קו ההגנה שבחר בו הסניגור – במודע ובשים לב לשאלה המשפטית – נפסק הדין. במצב דברים זה, ובשים לב למשך האיחור שאינו מבוטל כאמור, אין מקום להאריך המועד להגשת ההליך דנן רק בשל הטענה כי נזנח טיעון מסוים, תהא חשיבותו המשפטית בנסיבות המקרה, אשר תהיה.

7.

התוצאה היא, אפוא, כי דין הבקשה להארכת המועד, להדחות.