בש"פ 3391/02 אליהו ( בן עמרם) אסיאג נ. מדינת ישראל

על רקע חוב כספי שחבו המתלונן ואחר לעורר, החל זה האחרון במאמצים לגבות את המגיע לו. המשיבה טענה, כי לצורך השגת יעדו, לא בחל העורר באיומים שהפנה כלפי המתלונן, וכן נטען כי הוא חיבל במזיד ברכב, ולשיאו הגיע כאשר ביחד עם אחרים, קשר קשר שסופו היה בחטיפת המתלונן.

בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתאריך 24.2.02, ביקש בא-כוחו דאז של העורר, עו"ד בלקין, ארכה ללימוד הראיות, ובית המשפט נעתר לו. גם במועד הנדחה חזר בא-כוח העורר וביקש דחייה, והפעם לצורך הגשתו של תסקיר מעצר בו התבקש שרות המבחן להתייחס לחלופת-מעצר.

משהתחדש הדיון בתאריך 10.3.02, הודיעו באי-כוח הצדדים כי לנוכח תסקיר המעצר החיובי, הוסכם ביניהם להמליץ בפני בית המשפט להורות על החזקתו של העורר במעצר-בית, בבית אחותו באשדוד, וזאת בנוסף לערבויות עליהן יחליט בית המשפט. באותה ישיבה נחקרה אותה אחות, גב' מזל אוזן, והצהירה כהאי לישנא: "אני מודעת לכך שהמשפט לגופו יכול להימשך זמן רב ואני מקבלת עלי את ההתחייבות לפקח על המשיב ולשכן אותו בביתי במעצר-בית מלא לכל פרק זמן שיידרש".

לאור כל אלה, נעתר בית המשפט המחוזי להצעתם המשותפת של הצדדים, והורה על שחרורו של העורר למעצר בית בביתה של אחותו. בית המשפט הוסיף וחייב את העורר להפקיד ערבויות שונות.

ימים לא רבים לאחר אותה החלטה, הגיש העורר, והפעם באמצעות סניגור אחר, עו"ד משה לוי, בקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור. עו"ד לוי טען כי מעצר-הבית מקשה על שולחו ומכביד על אחותו, והוא אף הרחיק לכת עד כדי הבעת פליאה על כך שהסניגור אשר קדם לו, הסכים למעצר-הבית מבלי שלמד את חומר הראיות. לא נהיר לי על מה מתבססים דבריו אלה של עו"ד לוי, והמעט שניתן היה לצפות הוא שלבקשה לעיון חוזר תצורף תגובתו של הסניגור הקודם, ראשית, על מנת שייעשה עמו צדק, ושנית, על מנת שבית המשפט יוכל לבחון את השאלה אם ייצוגו של העורר היה ראוי או שלקה בחסר.

משהדבר לא נעשה, ומשתנאי השחרור נקבעו בנוכחות העורר ואחותו, ממילא גם לא הוכחו נסיבות המצדיקות שינוי בתנאים אלה, ועל כן אין להצביע על פגם כלשהו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי המחייבת את התערבותי. מטבע הדברים, אם יציע העורר חלופת-עצר אחרת, היא תיבחן על ידי בית המשפט קמא, ואם תמצא ראויה, סביר להניח שגם בית המשפט ייעתר לה.

הערר נדחה.