בש"פ 3393/00 מקאטרן חאלד נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו מעשי אלימות רבים כלפי אשתו הראשונה וילדיו.

כעולה מכתב האישום העורר נשא לאשה את שמסי (להלן: שמסי) לפני כעשרים שנה. נולדו לו ממנה ששה ילדים. לפני כשמונה שנים נשא אישה נוספת. בכתב האישום מפורטים אירועים שונים בהם סטר לשמסי, זרק עליה כסא, חבט בה בצינור גומי וחבל בה עד כי נזקקה לטיפול רפואי. כן מפורטים מקרים בהם סטר והכה באגרופים את ילדיו שנולדו לו משמסי, הטיח את ראש ביתו בקיר, בעט בילדיו בראש ובחלקי גוף אחרים. כמו-כן נטען בכתב האישום, כי העורר נהג לאיים על המתלוננים לבל יגישו נגדו תלונות במשטרה.

בגין מעשים אלה מיוחסות לעורר בכתב האישום עבירות של התעללות בקטין בידי אחראי לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין); תקיפת קטין חסר ישע בידי אחראי, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו382-(ג) לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו382-(ב)(1) לחוק העונשין וכן עבירות של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט קמא (כבוד השופט א' אמינוף) נעתר לבקשה והורה על מעצרו של העורר. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי "יש בחומר הראיות תשתית ראייתית טובה לכאורה, להוכחת האישומים נגד המשיב" (החלטת בית המשפט קמא בעמ' 10), וכן כי קיימת עילת מעצר נגדו. בית המשפט בחן את שאלת חלופת המעצר, אך הגיע למסקנה, כי "לא נראה שבחלופת מעצר ניתן להגן על אישתו וילדיו של המשיב" (שם, בעמ' 11). על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

בעררו טוען העורר, כי אין נגדו ראיות לכאורה, שכן אין כל עדויות ישירות הקושרות אותו למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. הוא הוסיף וטען, כי אין לתת אמון בדברי שמסי. לטענתו, כיוון שהעורר לקח לעצמו אישה שניה, החליטה שמסי להעליל עליו עלילות שווא. עוד טען העורר, כי גם אם מתקיימות ראיות לכאורה נגדו, יש מקום להורות על חלופת מעצר.

בחנתי את טענות העורר אך לא מצאתי בהן ממש. יש בחומר הראיות שמצוי בתיק החקירה כדי לקיים את הדרישה של ראיות לכאורה, ואם יימצאו מהימנות יהיה בהן כדי להביא להרשעתו של העורר. שמסי מסרה לחוקרי המשטרה הודעה מפורטת, וכך גם עשו ילדיהם המשותפים של העורר ושמסי בהודעות שחלקן נמסרו לחוקרי משטרה וחלקן לחוקרי נוער, וכולן מפלילות את העורר; כן מצויות בתיק החקירה הודעות נוספות שמסרה שמסי בעת הגשת תלונות קודמות אשר בעבר חזרה בה מהן, ועתה נכללו בכתב האישום שהוגש נגד העורר. בכל ההודעות מצויינים אירועים רבים בהם היכה העורר את שמסי ואת הילדים. מהודעות שמסי והילדים עולה תמונה לכאורית של מסכת קשה, חוזרת ונשנית של סטירות, בעיטות, אגרופים, מכות באמצעות חפצים שונים שהיו מנת חלקם של שמסי וילדיה מידיו של העורר.

נוסף על כך, חומר החקירה מכיל גם רישומים רפואיים המעידים לכאורה על סימני חבלה שנגרמו למתלוננת לטענתה, בשל המעשים. חיזוק נוסף לראיות ניתן למצוא אף בהודעותיו של העורר עצמו, שאמנם הכחיש תחילה את העובדה שהיכה את בני משפחתו אך בהמשך ההודעה אישר למעשה כי נתן לבנו "סטירה חינוכית" וכי משך באזנו, ואף אישר, כי סטר לאשתו.

נוכח הראיות לכאורה שבתיק החקירה ניתן לקבוע כי נגד העורר קמה עילת מעצר בשל חזקת המסוכנות המבוססת על סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- בדבר עבירות אלימות בבן משפחה, וחזקה זו לא נסתרה על ידו.

מסוכנותו של העורר נלמדת גם מכך שהמתלוננת ניסתה בעבר להתלונן נגד מעשיו, ואף פנתה למשטרה אך בסופו של דבר חזרה בה, עקב לחצו ואיומיו של העורר. לכך יש להוסיף, שהעורר הורשע כבר בעבר בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין, בגין פגיעה בשמסי. בנסיבות אלה צדק השופט קמא בקובעו כי חלופת מעצר אין בה כדי להבטיח את מטרות המעצר.

לפיכך דין הערר להדחות.