בש"פ 3397/02 ולדימיר (בן לאוניד) בוריסוב נ. מדינת ישראל

1.בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו לעורר עבירות של סחר בבני אדם לעסוק בזנות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בנסיבות מחמירות, ושימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות. בפרק העובדות נטען, כי במהלך שנת 2001 סיפק העורר, ברוסיה, דרכון ומסמכים מזויפים לאשה (להלן - המתלוננות), על מנת לאפשר את כניסתה לישראל במטרה להעסיקה בזנות. משהגיעה לישראל, קיבלו המתלוננת וכן אשה שליוותה אותה והתחזתה כ"אמה", מקדמה על חשבון סל-הקליטה, וכחלוף שבועיים אף הוענקה לה תעודת זהות תוך שהיא מוצגת בזהות שאולה. על פי הנטען, היה זה העורר ששעמד ברקע כל אלה, והוא אף פתח על שמה חשבון בנק, בו הופקדו מענקים נוספים ממשרד הקליטה, אותם משך לעצמו.

בחודש מאי 2001 הציג העורר את המתלוננת בפני אחר, ובאותו מעמד נדרשה לקיים יחסי מין עם אדם זר על מנת להוכיח את יכולתה לעסוק בזנות. אך בסופו של דבר לא "נמכרה" המתלוננת באותו מעמד אלא במועד אחר, ומי ש"רכש" אותה היה אחד - סמיון דושקר, אשר החל להעסיקה בזנות.

2.בחודש פברואר 2002, נעצר המשיב בהסכמת בא-כוחו עד תום ההליכים, ומשסיימה המתלוננת את עדותה, נתבקש בית המשפט לשוב ולעיין בסוגיית המעצר.

השופט המלומד של בית משפט קמא דחה את הבקשה לשחרר את העורר, ולאחר שעיינתי בנימוקי ההחלטה ועדותה של המתלוננת בבית המשפט, לא מצאתי כי הערכאה הראשונה נתפסה לתוצאה שגויה.

הנחת המוצא לדיון בפני היא, שהמתלוננת ידעה כבר בארץ מוצאה שהיא עתידה לעסוק בישראל בזנות. יותר מכך, אין ספק שלולא שיתפה פעולה עם העורר, קשה להניח שניתן היה להביאה לישראל בזהות שאולה. אך בכל אלה אין די על מנת לשמוט את הבסיס מתחת לעילת המעצר, באשר זו מתבססת בעיקרה על הטענה כי העורר נתן את ידו לנגע שפשה במקומותינו - סחר בנשים לשם העסקתן בזנות. בענין זה נותרה המתלוננת נאמנה לגרסתה, לפיה היה זה העורר אשר ארגן את הבאתה לישראל באמצעות דרכון מזויף שסיפק לה, והוא זה שנטל את הכספים שהיתה אמורה לקבל בזמן "עלייתה" לארץ. בהמשך, ולאחר שהוצעה על ידי העורר לאדם כלשהו, ולאחר שנאלצה להוכיח את כישוריה לעסוק בזנות, היא הועברה לבעלותו של סמיון דושקר, אשר הסביר לה שהיא אמורה למסור לו מעיסוקה בזנות סכום 700 ש"ח ביום, ואת היתרה היתה רשאית לשמור לעצמה.

העולה מהאמור הוא, שאף שלעורר מיוחס אישום אחד בלבד (מבין שלושה), העדות ממנה עולה כי הוא מהווה חלק מנגנון המייבא נשים לישראל, וכאן הוא מוכר אותן למרבה במחיר על מנת להעסיקן בזנות, לא נתערערה כלל. אכן, המתלוננת אישרה בעדותה כי במהלך חקירתה מסרה עדויות שבחלקן לא היו נכונות, אך היא גם הסבירה (ראו עמ' 25) כי יראה לחשוף את הפרשה במלואה ("פחדתי מהאנשים האלה... לא הייתי בטוחה לתת עדות נגד האנשים האלה...").

את ההסבר הזה יצטרך בית המשפט לבחון בבוא השעה, וכל שאוכל לומר בשלב זה של ההליכים הוא, שלא הייתי ממהר לשלול אותו כבלתי אמין.

סיום עדותה של המתלוננת אמנם מסלק חשש של השפעה עליה, אולם העורר אינו תושב ישראל, ומרכז חייו נמצא ברוסיה. בנסיבות אלו, החשש שימלט מאימת הדין הוא חשש ממשי, אך זה אינו הענין היחיד המצדיק את המשך מעצרו. העורר, אשר נראה כי הוא מהווה חלק ממנגנון של יבוא נשים לישראל למטרות זנות, עלול להמשיך בעיסוקו זה גם בעת שיתנהל משפטו, ומכאן הצורך להוסיף ולהחזיקו בתנאי מעצר, על מנת לנסות לצמצם את היקפה של תופעה בזויה זו, שעל נזקיה לחברה בישראל נדמה שאין צורך להרבות מלים.

הערר נדחה.