בש"פ 3409/09 מדינת ישראל נ. רפאל אברהם

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 18.4.2009 ומיום 21.4.2009 בהן דחה את בקשת העוררת לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו והורה על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים.

כתב האישום וההליך נשוא הערר

1.

כנגד המשיב ושניים נוספים הוגש ביום 7.4.2009 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. הרקע להגשת כתב האישום הוא תאונת דרכים שנגרמה בשל רשלנות המשיב ביום 12.2.2009 ובה נפגע אדם. המשיב מואשם כי בשעות הלילה נהג ברכב בדרך עירונית במהירות גבוהה, ולפתע סטה לנתיב הנסיעה הנגדי והתנגש חזיתית ברכבו של המתלונן שנסע בכיוון הנגדי. כתוצאה מההתנגשות, הועף רכבו של המתלונן באוויר ונחבט במדרכה, המתלונן איבד את הכרתו ונגרמו לו חבלות ממשיות והוא הובהל לבית החולים. לאחר התאונה יצאו המשיב והנוסעת שהיתה עימו, אלינור בת-שלמה (להלן: נאשמת 3 ) מהרכב, לקחו את חפציהם ונמלטו מבלי להגיש עזרה למתלונן. לאחר מכן, פנה המשיב לרחמים חיו (להלן: נאשם 2 ) ולאבשלום פרץ (להלן: פרץ ) וסיכם איתם כי השניים יימסרו הודעה שקרית במשטרה לפיה נאשם 2 הוא שנהג ברכב והיה מעורב בתאונה וכי פרץ פינה אותו ממקום התאונה. בהתאם לסיכום, הגיעו השניים לתחנת המשטרה ביום 12.2.2009 ומסרו הודעות שקריות. ביום 11.3.2009 הגיעו שוטרים לביתה של נאשמת 3 והזמינו אותה לחקירה בעניין התאונה, מיד לאחר מכן דיווחה הנאשמת 3 על כך למשיב ונפגשה עימו לתיאום גרסאות. במהלך חקירתה ולאחריה, מסרה הנאשמת 3 למשיב פרטים בנוגע לחקירה. בגין מעשים אלו הואשם המשיב בעבירות של הפקרה אחר פגיעה, מעשה פזיזות ורשלנות ברכב, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, נהיגה ברשלנות, נהיגה במהירות בלתי סבירה, סטייה מנתיב וגרימת נזק לגוף ולרכוש.

2.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, דיון בבקשה התקיים ביום 16.4.2009. המבקשת טענה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב הכוללות בין היתר שרידי DNA של המשיב שנמצאו על כרית האוויר ברכב הפוגע, איכונים של מכשיר הטלפון הסלולארי שלו, עדי ראיה וממצאים מזירת התאונה. לעניין עילת המעצר טענה המבקשת כי התנהגות המשיב במהלך התאונה ולאחריה מקימים חשש לשיבוש הליכי משפט וכי התנהגותו זו יחד עם עברו הפלילי המכביד מצביעים על מסוכנות המצדיקה מעצר. לעניין חלופת המעצר, עמדת המבקשת היתה כי לאור התנהגות המשיב לאחר התאונה – אין לתת בו אמון הנדרש לשם שחרור לחלופת מעצר. המבקשת הוסיפה כי מהלכי השיבוש לא באו לקיצם עם מעצרו של המשיב שכן שני האנשים שהודו בעבר במעורבות בתאונה נעלמו ועד ראיה נוסף הפליל את המשיב רק בזיכרון דברים שנרשם מפיו שכן חשש מפני המשיב. כמו כן ציינה כי יש לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה ששמר על זכות השתיקה. בא כוח המשיב טען כי העבירות המיוחסות למרשו אינן מקימות עילת מעצר ולכן די בחלופת מעצר תחת תנאים שיבטיחו את התייצבות המשיב למשפטו.

3.

החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 18.3.2009. בהחלטה נקבע כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב בכל העבירות המיוחסות לו. עם זאת, לעניין עילת המעצר קבע בית המשפט כי עבירות התעבורה ועבירת ההפקרה המיוחסות למשיב אינן מקימות עילת מעצר. לעניין עילת המעצר הנובעת משיבוש הליכי המשפט בידי המשיב, קבע בית המשפט כי בשלב זה אין עוד חשש ממשי לשיבוש, וכי ניתן יהיה להבטיח באמצעות תנאי חלופת מעצר שהמשיב לא ישפיע על העדים. תנאי המעצר כפי שנקבעו בהחלטה זו, ובהחלטה משלימה שניתנה ביום 21.4.2009 הם כדלקמן: המשיב ישוחרר למעצר בית, לאחר שיתחייב להתייצב לכל דיון שיקבע בעניינו ולהימנע מיצירת כל קשר, ישיר או עקיף, עם עדי התביעה שאינם שוטרים. המשיב נדרש לשהות בבית סבתו בטירת הכרמל בכל לילה בין השעות 22:00 ל 6:00, והוא יתייצב שלוש פעמים בשבוע בתחנת המשטרה בעיר לחתימת נוכחות. כמו כן, על המשיב נאסר להיכנס לתחומי העיר נהריה ויוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. על המשיב הוטל להפקיד ערבות אישית בסכום של 20,000 ש"ח ולהמציא שני ערבים נוספים - אחיו של המשיב ואביו יציגו כל אחד התחייבות באותו סכום. על החלטה זו שעליה הוגש הערר ניתן עיכוב ביצוע עד ליום 23.4.2009 בשעה 9:00. דנתי בה בשעות אחר הצהריים של יום 22.4.2009.

הערר

4.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו על שחרור לחלופת מעצר. בבקשתה טוענת המבקשת כי כנגד המשיב הצטברו ראיות לכאורה מהן עולה מעורבותו בתאונה וכן מהלכיו לשיבוש מהלכי החקירה והמשפט נגדו. לטענת המבקשת פעולות השיבוש בהן נקט המשיב ניצבות ברף הגבוה ביותר והתנהגותו מקימה חשש משמעותי כי הוא ישוב וינסה להשפיע על מהלך המשפט, ולכן שגה בית המשפט כשקבע כי החשש לשיבוש מהלכי משפט אינו קיים עוד בשלב זה. לכך מוסיפה המבקשת את הטענה כי עולה מחומר הראיות שישנו עד ראיה אשר נמנע מסיוע למשטרה בחקירה בשל חשש מפני המשיב וכן היא מדגישה את עברו הפלילי של המשיב הכולל הרשעה בעבירת אלימות והרשעה בעבירת סחיטה באיומים, בעטיין נידון המשיב לעונשי מאסר, הרשעה נוספת בעבירת איומים, וכתב אישום משנת 2007 באשמת הכשלת שוטר במילוי תפקידו. על רקע זה, טוענת המבקשת, כי החשש לשיבוש מהלכי משפט הוא חשש קונקרטי שאין לו מענה בתנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. עוד מתנגדת המבקשת לשחרור של המשיב על רקע שתיקתו בחקירה. טענת המבקשת הינה כי מנסיבות המקרה קמה עילת מעצר ולכן שתיקתו של המשיב צריכה להיזקף לחובתו אף אם לא קמה לגביו חזקת מסוכנות סטטוטורית.

5.

בא כוח המשיב טען בפני בית המשפט המחוזי כי כיום אין עוד אפשרות לשבש מהלכי משפט. בדיון בערר ביקשתי ממנו להסביר מדוע חשש לשיבוש אינו קיים עוד. בא כוח המשיב הסביר מה יהיה, ככל הנראה, הקו בו ינקוט בתשובה לאישום (הקבועה לזמן הקרוב). לטעמי, למשיב יש ויש מה לשבש בשלב זה של הדברים, גרסתו של המשיב אינה ידועה והוא לא מסר גרסה (כפי זכותו) במשטרה ועדיין לא מסר גרסה בבית המשפט. לא ניתן למנוע לא בתנאי השחרור שנקבעו, ולא בתנאים חמורים מהם אפשרות של תיאום גרסאות והשפעה על עדים. אין איפוא מקום לשחרר את המשיב ממעצרו וזאת עקב חשש שקיים גם בשלב זה לשיבוש מהלכי משפט. על כך אוסיף כי יש כנראה חשש שהעורר ישפיע על עדים. יתכן – ולא אקבע מסמרות לענין זה – שעל חשש זה ניתן להתגבר בדרכי שחרור מחמירים יותר, כגון מעצר בית מלא

בהשגחת מפקחים. אשר על כן אני מורה על מעצר עד סיום ההליכים. ואולם – אם בשלב זה או אחר לא יהיה עוד חשש לתיאום גרסאות והשפעה על עדים - פתוחה הדרך בפני המשיב לפנות בבקשה לעיון חוזר, ובית המשפט יפעל כחוכמתו. אם יחליט בית המשפט בשלב זה או אחר של ההליכים להורות על שחרור, הוא יוכל לעשות כן גם בתנאים מחמירים יותר.