בש"פ 3423/05 מוחמד אבו שאב נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ברלינר) מיום 21.3.05 לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

ב.על פי הנטען בכתב האישום, ביום 20.2.05 סמוך לשעה 18:00, בג'סר אל זרקא צעד המתלונן לביתו כשבידו שקיות ובהם בגדים, נעליים ובשמים. העורר והנאשם הנוסף בכתב האישום הבחינו במתלונן וניגשו אליו, כשבידו של הנאשם האחר סכין. השניים החלו להכות את המתלונן, והנאשם הנוסף חתך בסכין את צווארו ופצעו. לבסוף לקחו את חפציו ונטלו מכיסו 100 ₪.

ג.בית המשפט המחוזי סבר, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת, וכי מתקיימת עילת המעצר כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) (מסוכנות) ו-21(א)(1)(א) (שיבוש) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

בית המשפט נתן דעתו לעבר הפלילי העשיר של העורר, וסבר כי הישנות המעשים וחומרתם מצביעה על היותו של העורר (כחברו) מסוכן לבטחון הציבור.

בית המשפט לא מצא לנכון לבחון חלופות מעצר שכן סבר כי תהא חלופת המעצר אשר תהא, היא לא תוכל להשיג את מטרת המעצר.

ד.(1) לטענת העורר אין הראיות מגיעות לכדי "ראיות לכאורה" בהתאם לדרישת סעיף 21 לחוק המעצרים, ולחילופין אין עוצמתן מצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

כן טוען העורר כי בסמוך לאירוע נעצר אדם נוסף, ראשיד עמאש, אשר נטל חלק פעיל באירוע אך שוחרר ממעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום. עקרון השויון, טוען העורר, מחייב גם את שחרורו.

(2) בדיון פירט בא-כוח העורר את הטענות באשר לראיות, הן בקשר לאישיותו הבעייתית – כנטען – של המתלונן, הן בשל עדויות ראיה שגירסתן שונה ומהווה משקל נגד לעדות המתלונן, דבר שלא הובא בחשבון, כנטען, על-ידי בית המשפט המחוזי. אין המדובר באירוע מתוכנן, וגם פציעת המתלונן לא היתה קשה.

(3) באת-כוח המדינה סברה כי הראיות לכאורה מצויות בתיק, ועדות המתלונן ברורה בעניין זה. באשר לחשוד הנוסף, שלגביו הוחלט שלא להגיש כתב אישום, הסיבה היא כי המתלונן ציין לגביו (הודעה מ-21.2.05, למחרת האירוע) כי עמד בצד. גירסת המתלונן לא כורסמה; וכשמצטרף הדבר לעברו הפלילי המכביד של העורר, אין מקום להתערבות בהחלטה.

ה.עיינתי בראיות. כמוני כבית המשפט קמא, מצאתי כי ישנן ראיות לכאורה. אכן, העדויות שאליהן טרח והפנה בא-כוח העורר ייבדקו מן הסתם במהלך ההוכחות, ואולם דרישות הדין באשר לראיות לכאורה נתקיימו. המתלונן חוזר בשתי הודעותיו, כולל סמוך מאוד לאחר האירוע, על זיהוי העורר, ואילו העורר מרחיק עצמו כל עיקר מן האירוע, בשעה שגם אניסה עמאש וגם נביל עמאש מתארים את נוכחותו באירוע (ואת שכרותו), אף כי בגירסה של אי ידיעה לגבי מעשיו (אניסה), ואף כמי ששפך מים על המתלונן (נביל). במקרה דנן מקימות הראיות חזקה של מסוכנות, וכפי שציין סגן הנשיא המלומד – גם חשש לשיבוש ולהשפעה על עדים. לכך מצטרף עברו הפלילי של העורר, כיום בן 37, שהחל בהיותו בן 21, וכולל עבירות סמים לרבות סחר, תקיפה, פריצה לרכב והיזק לרכוש, ועליהן ריצה מאסרים המצטברים לשנים לא מעטות. אוסיף כי בקשר לטענת ההפליה עיינתי בין השאר בהודעת המתלונן מ-21.2.05, ולגבי ראשיד אמר בה "ראשיד היה אתם אבל הוא לא נגע בי, ואולי נגע, אני לא זוכר לגביו, כי הם הרביצו לי. הוא אני חושב לא נגע בי רק עמד בצד". לגיטימי היה כי התביעה תחשוש לזיכוי בשל המצב הראייתי. לא ראיתי להמעיט, לעת הזאת, בעדותו של המתלונן אך בשל טענות בקשר לאישיותו.

ו.נוכח הראיות לכאורה - מזה, המסוכנות המתבטאת באלימות בעבירה זו - מזה, והעבר המכביד , לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.

ז.באשר להוכחות, אלה נקבעו ל-21.6.05. דומני כי יש מקום שהתביעה תבקש ככל הניתן, וחרף העומס, הקדמה של מועד הדיון וקביעת מועדי המשך.

ח.בכפוף לכך, אין בידי להיעתר לערר.