בש"פ 3430/97 דוייטש לאוניד נ. מדינת ישראל

העורר משוחרר בערובה בגין הליך פלילי התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי. בגדר תנאי השחרור נקבע שעל העורר להימצא ב"מעצר-בית" מלא. לאחר שהות ממושכת במעצר ממש ובמעצר-בית הגיש העורר בקשה לעיון חוזר כשעתירתו העיקרית היתה להקל עמו במגבלות, כדי לאפשר לו לצאת לעבודה. לבית המשפט הוזמן בעל מפעל שהעיד על עצמו שהוא מוכן ומזומן להעסיק את העורר ואף לפקח עליו שיקיים את התנאים שיקבע בית המשפט לשחרורו. משהתברר לבית המשפט, כי מי שיפקח על העורר בזמן העבודה לא יהיה בעל המפעל אלא מנהל עבודה פלוני, ביקש לזמן את מנהל העבודה לפניו כדי שיוכל להתרשם ממנו. לשם כך נדחה המשך הדיון בעוד בעל המפעל מבטיח שמנהל העבודה יופיע בישיבה הבאה. במועד הנדחה הודיע הסניגור כי לא ניתן היה למצוא מי שישגיח על העורר וייטול על עצמו אחריות לכך. בנסיבות אלה קבע בית המשפט בהחלטתו, כי בהעדר אדם היכול להשגיח על העורר בזמן העבודה אין מקום לשינוי תנאי השחרור.

בערר כנגד החלטה זו מעלה הסניגור טענה חדשה. לדבריו, גם משנוכח בית המשפט כי לא התקיימו התנאים לשחרור העורר מן המגבלה של מעצר הבית לצורך עבודה, היה על בית המשפט לשקול שחרור העורר מן המגבלה. לפי הטענה, זכאי העורר - לאחר תקופה כה ארוכה של שהות במעצר ובמעצר-בית - שבית המשפט יקל במגבלות התנועה שכפה עליו, ולו גם אם איננו עובד ואיננו מתכוון לעבוד.

מבלי להביע כל דעה לגופו של ענין אני מחליט לדחות את הערר. טענתו החדשה של העורר טרם נדונה ונתבררה לפני בית המשפט המחוזי. בידי הסניגור להגיש בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי ולהעלות במסגרתה את כל טענותיו החדשות.

הערר נדחה.