בש"פ 3433/99 רחמים ברזילי נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה הגורמת לחבלה של ממש והחזקת נשק שלא כדין.

קיצור סיפור המעשה הוא, שהעורר היה בקשרים רומנטיים עם המתלוננת בתיק זה במשך תקופה, שהחלה ב1990-. במשך הזמן המתלוננת, לפי גירסתה, בחלה בקשר הזה וביקשה להפסיקו. העורר המשיך לחזר אחריה בתקוה לשנות את דעתה. ב3.5.99- הופיע העורר בביתה של המתלוננת והפגישה הזו הסתיימה בצורה אלימה מאד. לגירסת התביעה, העורר תקף את המתלוננת ופצע אותה וכאשר ילדיה, בן ובת, ניסו להתערב לטובתה, הוא ירה לעברם שתי יריות באקדח שהיה אצלו - אמנם בעבר ברשיון, אבל הרשיון פג. לעורר יש גירסא אחרת והיא הגנה עצמית. לדבריו, הוא ירה שלא לכיוון הבן והבת, וגם זאת רק בתגובה לתקיפה שהם תקפו אותו וכמוצא אחרון. מה שלא שנוי במחלוקת הוא, שבסופו של דבר האיש ספג מכות. הוא עדיין פצוע בעינו האחת.

עו"ד שרעבי, סניגורו של העורר, טען בפני ארוכות על מנת לשכנעני, שגם בשלב מוקדם זה של המשפט צריך בית המשפט להביא בחשבון גם את גירסת העורר. הטענה הזו היא בניגוד להלכה. בית המשפט צריך לשקול את קיום הראיות לכאורה. אין אפשרות לשקול טענה של הגנה עצמית בשלב מוקדם זה. אולי יתכנו מקרים חריגים, שבהם בית המשפט יכול לראות מראש, שהגירסא של התביעה כל כך בלתי אפשרית, שאין הצדקה לכנותה אפילו "ראיות לכאורה". זה לא המקרה כאן. אנשים, בדרך כלל, גם אלה שיש להם אקדחים ברשיון, אינם נושאים איתם אקדח טעון לצורך ביקור אצל חברתם. בזה לא אמרתי, שהעורר לא יוכל לשכנע את בית המשפט שידון בעניינו, שהוא נוהג כך, אבל לכאורה, כשהיה אירוע אלים ותוך כדי האירוע הזה נורו יריות, אין לאמר שכתב האישום חסר בסיס ראייתי מספיק. גם אינני יכול לומר, שהשופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי טעתה בכך שראתה באירוע הזה עצמו ראיה למסוכנותו של העורר, הגם שאין לו עבר פלילי כלשהו בגיל מתקדם.

השאלה שבאמת מציקה לי היא השאלה, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י חלופת מעצר. חוששני, שבמקרים של אלימות על רקע של אהבה נכזבת, קשה מאוד להבטיח את שלומה של המתלוננת על-ידי חלופות מעצר. לא מעצר בית ולא התייצבות במשטרה יכולים למנוע יצירת קשר ואיום, ומי יודע "דרך גבר בעלמה".

סיכומו של דבר, אינני רואה מקום לשנות מן ההחלטה של השופטת בבית המשפט המחוזי, והערר נדחה.