בש"פ 3453/00 עופר גרמדאי נ. מדינת ישראל

1.העררים נשמעו ויוכרעו במאוחד משהם מתייחסים לפרשה אחת. העורר עופר גרמדאי ייקרא להן - "עורר 1" ואילו העורר יוסף טויטו ייקרא להלן - "עורר 2".

2.העוררים נעצרו עד תום ההליכים בידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' זילברטל) בב"ש 1240/99 ביום 19.4.00. על החלטה זו הם עוררים בפני.

כתב האישום ייחס לעוררים עבירות של שוד מזויין בחבורה והתחזות לעובדי ציבור. העבירות נסבו על אירוע שאירע בגן העצמאות בירושלים ביום 13.4.00 לאחר חצות. מיוחס לעוררים כי הגיעו בריצה אל המתלונן אשר שהה אותה שעה בגן כשהם מתחזים להיות אנשי משטרה. הם אחזו במתלונן, הצמידו אותו אל עץ כשגבו מופנה אליהם ופניו מופנים אל העץ, הורו לו להוציא את תכולת חפציו מתוך כיסיו והורידו אותו בכח על ברכיו. המתלונן החל להוציא את תכולת כיסיו החוצה ובין היתר גם את ארנקו. העוררים חטפו את הארנק וברחו מהמקום. בידי עורר 2 היתה אותה עת אלה.

בית המשפט המחוזי שבפניו הוגשה בקשת המדינה לעצור את העוררים עד תום ההליכים, סקר בפירוט את חומר הראיות והגיע למסקנה כי דרישת קיומן של ראיות לכאורה הדרושות להרשעת העוררים באה על סיפוקה. כן הסיק כי מתקיימת בעוררים עילת מעצר מפאת מסוכנותם לבטחון הציבור, וזאת קבע על יסוד נסיבות העבירות נשוא כתב האישום וכן נוכח עברם הפלילי הקודם המכביד. לאחר שבחן את מידת ההתאמה של חלופת מעצר לענין זה הגיע בית המשפט למסקנה כי נוכח מכלול הנתונים והנסיבות אין לאמץ חלופת מעצר בעניינם של העוררים והורה על מעצרם עד תום ההליכים.

3.העוררים טוענים, כל אחד מטעמיו, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי נתקיימה הדרישה לראיות לכאורה במקרה זה, וכי ראוי היה להורות על חלופת מעצר גם אם נתקיימה עילת מעצר.

חרף העובדה כי בבית משפט קמא הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, טוען עורר 1 כאן כי עיקר ראיות התביעה נסמכות על עדותו של השוטר בן לולו הטוען כי היה עד ראייה לאירוע ולביצוע העבירות וכי שמר כל העת על קשר עין עם שני העוררים למרות שנעצרו בפועל בשני מקומות שונים בידי שני שוטרים שונים. לטענתו, מנסיבות הענין אין זה מתקבל על הדעת כי בן לולו אכן ראה את המתרחש ויכול היה לעקוב במבטו אחר שני העוררים כל העת עד שנעצרו. כן נטען על ידו כי אין זה סביר ששני בחורים צעירים כעוררים בענייננו יתקפו שלושה בחורים צעירים אחרים שהמתלונן נמנה עליהם בלא שיש בידיהם כלי נשק חם או לפחות סכין, והוא ניסה לתת הסבר לעובדה כי בידיו נמצא ארנקו של המתלונן כאשר נתפס על ידי המשטרה.

עורר 2 טען באשר להיבט הראיות לכאורה כי המתלונן לא זיהה אותו כמי שלקח חלק בארוע, וכי עדותו של השותף אינה קבילה כנגדו, ואין בה דבר הסותר את טענתו כי אין לו כל חלק בביצוע העבירה; עוד נטען על ידו כי עדות השוטר בן לולו עומדת בסתירה לממצאים אוביקטיביים שהוכחו ומעדות המתלונן ניתן להסיק שהוא כלל לא נכח במהלך השוד. וכי עדותם של שני הבחורים האחרים שהיו עם המתלונן בעת הארוע לא נגבתה אף שהיתה עשויה להיות חשובה ביותר לטיהורו של עורר 2 מכל חשד פלילי.

בחנתי את חומר הראיות על רקע טיעוני העוררים ובאתי לידי מסקנה כי אין להתערב במסקנת בית משפט קמא כי ראיות התביעה מספקות את דרישת קיומן של ראיות לכאורה לצורך הליך המעצר. גרסתו של השוטר בן לולו שהיה נוכח, לדבריו, בעת הארוע, הינה קוהרנטית על פניה ומגעת כדי פירוט רב, ואין סיבה לחשוב כי השוטר, כעד ראייה, בודה דברים מלבו. עדותו נתמכת גם על ידי הודעת השוטר דאהר ועל ידי השוטר אביטל. הודעתו של המתלונן תואמת אף היא בפרטיה העיקריים את הארוע המתואר על ידי השוטר בן לולו, ולכל אלה מצטרפת העובדה כי בידי העורר 1 נתפס ארנקו של המתלונן, כאשר ההסבר שניתן על ידו להמצאות הארנק בידו רחוק מלסבר את ההגיון והסבירות. גם זיהויים של שני העוררים על פי חומר הראיות הקיים מספק ומניח את הדעת.

נראית לי עמדתו של בית משפט קמא גם באשר לקיומה של עילת מעצר כנגד העוררים ובאשר לשלילת התאמתה של חלופת מעצר במקרה זה.

נסיבות האירוע כפי שהן מתוארות בכתב האישום מצביעות על מסוכנות העוררים לציבור. חברו בהן יסודות של עבירת רכוש חמורה הנעשית בחבורה ביחד עם יסודות אלימות, ועל רקע עברם הפלילי הקודם של העוררים מתחזק החשש לשלום הציבור מפני שחרורם.

לשני העוררים עבר פלילי מכביד ביותר חרף גילם הצעיר. עורר 1 עבר עבירות רבות בתחום רכוש ותלוי מאסר על תנאי בר הפעלה נגדו ל12- חודשים בעת ביצוע העבירות נשוא תיק זה.

גם למשיב 2 עבר פלילי מכביד בתחום עבירות רכוש ואחרות וכן מספר עבירות של בריחה ממשמורת חוקית.

על רקע נתונים אלה, צדק בית משפט קמא במסקנתו כי אין להורות על חלופות מעצר בעניינם של שני העוררים, וכי חלופות כאלה לא תענינה על תכלית המעצר שנועדה להבטיח את הציבור מפני מסוכנותם.

העררים נדחים.