בש"פ 3460/21 משה בן שמחון נ. מדינת ישראל

1.

בפני שלושה עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 27.4.2021 (מ"ת 53785-02-18, השופטת מ' בן ארי ). בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם של העוררים לעיון חוזר בהחלטה מיום 9.10.2018 על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם (השופט צ' קאפח ).

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

ביום 23.2.2018 הוגש כתב אישום נגד העוררים – שאול פרץ (העורר בבש"פ 3462/21, להלן: פרץ ), משה בן שמחון (העורר בבש"פ 3460/21, להלן: בן שמחון ) ויוסף וייצמן (העורר בבש"פ 3461/21, להלן: וייצמן ), וכן נגד אדם נוסף ששמו עדיאל לויאן (להלן: לויאן ). כתב האישום ייחס לעוררים עבירות של רצח תוך ביצוע עבירה אחרת לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), כנוסחו טרם הרפורמה בעבירות ההמתה (חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019), סחיטה בכוח לפי סעיף 427 לחוק העונשין, וכן קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. ללויאן יוחסו עבירות חמורות פחות שאין זה המקום לפרטן.

3.

על פי המתואר בכתב האישום, העוררים יחד עם חבריהם עמי מיארה (להלן: מיארה ) וניקו חיימוב (להלן: חיימוב ), קשרו קשר לפגוע ביוסי שריקי (להלן: שריקי או המנוח ), על רקע קשריו עם אדם בשם דניאל זרוג. על פי התכנית, ביקשו החמישה לגרום לשריקי חבלה חמורה ולדרוש ממנו לשלם לפרץ סך של 150,000 שקלים. בהמשך לכך, ביום 15.1.2018 הגיעו העוררים, מיארה וחיימוב לביתו של לויאן וגיבשו את פרטי התכנית הפלילית. לצורך מימוש מזימתם לויאן צייד את פרץ, בנוכחות מיארה וחיימוב, בנשק ובתחמושת שאותם החזיק בביתו. באותו ערב הסיע חיימוב את פרץ ומיארה לפגוש את שריקי ליד בית הוריו. במהלך הפגישה הגיעו למקום בן שמחון ווייצמן כשהם רכובים על קטנוע. פרץ ומיארה נמלטו חזרה אל הרכב שבו נהג חיימוב, ואילו בן שמחון ירה שלושה כדורי אקדח לעבר פלג גופו התחתון של שריקי. אחד מהכדורים חדר לרגלו והשני לבטנו. שריקי פונה לבית החולים אך מיד עם הגעתו נפטר מפצעיו. העוררים נעצרו בו ביום ומעצרם הוארך מעת לעת.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגדם הוגשה גם בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, ובכללן: הודעותיהם של מיארה וחיימוב, שנגדם הוגש כתב אישום נפרד (תפ"ח 54410-02-18); קיומה של התאמה בליסטית בין האקדח שנתפס ברשותם של בן שמחון ווייצמן לבין הקליעים שנורו לעבר המנוח והביאו למותו; עדויותיהם של בני משפחת המנוח שזיהו את פרץ כמי שנפגש עם המנוח בסמוך לביצוע הירי; איכונים של מכשירי הטלפון הסלולרי של העוררים ונתוני תקשורת; וכן שתיקתם של העוררים בחקירתם המחזקת על פי הנטען את הראיות נגדם. כן נטען, כי נגד העוררים קמה חזקת מסוכנות סטטוטוריות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), כמו גם מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לאותו חוק. עוד נטען כי קמה נגדם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים לנוכח חומרת מעשיהם, התכנון הקפדני שנלווה להם, היעדר המורא שגילו כלפי החוק ונכונותם ליטול חיי אדם. כחיזוק למסוכנותם צוין כי לפרץ ולווייצמן עבר פלילי, בין היתר בעבירות אלימות, אשר בגינן ריצו עונשי מאסר שמהם שוחררו זמן קצר לפני ביצוע העבירות הנוכחיות המיוחסות להם. לבסוף, נטען כי נגד פרץ ווייצמן קמה גם עילת מעצר סטטוטורית של חשש לשיבוש הליכי משפט מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, לנוכח החשש שיימלטו מן הדין, שכן תלויים ועומדים נגדם עונשי מאסר על תנאי בני הפעלה.

5.

ביום 9.7.2018 קבע בית המשפט המחוזי (מ"ת 53784-02-18, השופטת ש' זמיר ) כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המעשים שיוחסו לחיימוב ומיארה בכתב האישום הנפרד שהוגש נגדם, והורה על מעצרם עד תום ההליכים נגדם. בעקבות זאת, בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בעניינם של העוררים ביום 9.10.2018, הסכימו באי-כוחם לקיומן של עילות מעצר בעניינם, תוך שמירת טענותיהם בעניין עוצמת הראיות להליך העיקרי. לפיכך, בית המשפט המחוזי הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, תוך שצוינה הצהרת באי-כוחם כי ככל שיהיה בידם להציע חלופת מעצר, תישמר זכותם לפנות בבקשה לעיון חוזר גם ללא צורך בהצבעה על נסיבות חדשות.

6.

כאמור, נגד מיארה וחיימוב הוגש כתב אישום נפרד, ואף להם יוחסה תחילה עבירה של רצח תוך ביצוע עבירה אחרת. מיארה וחיימוב העלו במשפטם טענות שנגעו לקבילות ההודעות שמסרו במסגרת משפט זוטא. טענות הזוטא של מיארה וחיימוב היו כי בשלב החקירה הבטיחו להם החוקרים טובות הנאה ממשיות תמורת הודאתם, ובכלל זה הקלה משמעותית בעונש המאסר, תוך שציינו בפניהם כי אסור להם ליידע את עורכי דינם על כך. בסופו של דבר, טענות אלה לא התבררו, לאחר שהשניים הודו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סיוע לרצח תוך ביצוע עבירה אחרת. הסדר הטיעון כלל הסכמה לעניין העונש. בהתאם לכך, מיארה וחיימוב נדונו לעונשי מאסר בפועל של 7.5 שנים ו-6.5 שנים בהתאמה.

7.

משפטם של העוררים החל להתנהל ומעצרם הוארך מעת לעת על-ידי בית משפט זה. במסגרת ההחלטה בבקשה שביעית של המדינה להארכת מעצרם, הורה השופט ע' פוגלמן כי העוררים יוכלו לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר במסגרתה יפרטו את חלופות המעצר המוצעות על-ידם, ואם יעשו כן יוגשו תסקירי מבחן אשר יבחנו חלופות אלה, ובית המשפט המחוזי יורה כחוכמתו (בש"פ 7095/20 מדינת ישראל נ' פרץ (21.10.2020)).

8.

עוד יש לציין כי מיארה וחיימוב זומנו להעיד מטעם התביעה במשפטם של העוררים. השניים שתקו על דוכן העדים ועל כן הוכרזו עדים עוינים, וכך הודעותיהם במשטרה, שבהן הפלילו את העוררים, הוגשו על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ).

9.

ביום 25.10.2020 הגישו העוררים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ובה פירטו את חלופות המעצר המוצעות בעניינו של כל אחד מהם. ביום 30.10.2020 הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקירים של שירות המבחן בעניינם.

10.

במסגרת תסקיר המעצר בעניינו של פרץ מיום 23.11.2020, צוין כי לחובתו 13 הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות אלימות ורכוש, שבגינן ריצה עונשי מאסר בפועל לתקופות ממושכות, לרבות עונש מאסר בן ארבע שנים שאותו סיים לרצות כחמישה חודשים בלבד לפני המעצר הנוכחי. לנוכח דפוסים עברייניים, אלימים וכוחניים וכן היעדר הרתעה מצידו מעונשי מאסר ממושכים, התרשם שירות המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות אלימה מצדו של פרץ, וכי תוצאותיה של התנהגות כזו צפויות להיות חמורות. שירות המבחן העריך, כי מעצר בפיקוח אלקטרוני לא יאיין את מסוכנותו, שכן לא ניתן לשלול כי יוסיף לקיים קשרים שוליים גם ממקום מעצרו. כמו כן, התרשם שירות המבחן כי שתיים מהמפקחות המוצעות, אשתו וחמותו, אינן מתאימות לתפקיד הפיקוח, וכי השניים האחרים – דודיו – לא יוכלו להשפיע עליו באופן שיהיה בו כדי למתן את התנהלותו. בגדרו של תסקיר המעצר המשלים מיום 24.2.2021 בחן שירות המבחן שתי מפקחות נוספות אך סבר כי הן יתקשו להוות גורם סמכותי ולזהות מצבי סיכון. לנוכח כל האמור נמנע שירות המבחן מהמלצה על מעצרו של פרץ בפיקוח אלקטרוני.

11.

בגדר תסקיר המעצר בעניינו של בן שמחון מיום 25.11.2020 העריך שירות המבחן, כי לנוכח קשריו החברתיים השוליים ומאפייני אישיותו, קיימת רמת סיכון בינונית להישנותה של התנהגות אלימה מצדו, וכי תוצאותיה של התנהגות כזו צפויים להיות ברמת חומרה גבוהה. צוין כי נגד בן שמחון הוגש כתב אישום נוסף לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בגין עבירת אלימות שביצע על פי הנטען בחודש יולי 2020 במהלך מעצרו (ת"פ 20626-07-20; להלן: ההליך הפלילי הנוסף ). אשר לחלופת המעצר המוצעת בבית הוריו, בפיקוחם ובפיקוח בת זוגו וחלק מאחיו, התרשם שירות המבחן כי אלה יתקשו להוות גורם סמכותי עבורו ואינם מתאימים למלאכת הפיקוח. במסגרת התסקיר המשלים מיום 24.2.2021 בחן שירות המבחן את כשירותן של שתי מפקחות נוספות – דודותיו של בן שמחון – אך התרשם כי אף הן אינן מתאימות למלאכה. לפיכך נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרורו של בן שמחון לחלופת מעצר או על מעצרו בפיקוח אלקטרוני.

12.

בתסקיר המעצר בעניינו של וייצמן מיום 26.11.2020 צוין כי לחובתו שש הרשעות קודמות מהשנים 2018-2013 בין היתר בעבירות אלימות ורכוש, שבגינן נדון לעונשי מאסר בפועל, וכי השתחרר ממאסרו האחרון כשלושה חודשים בלבד לפני מעצרו הנוכחי. שירות המבחן התרשם כי לנוכח דפוסי התנהגותו וחשיבתו של וייצמן, קיימת רמת סיכון גבוהה להישנותה של התנהגות אלימה מצדו, וכי תוצאותיהם של מעשי האלימות שיבצע, אם יבצע, צפויות להיות ברמת חומרה גבוהה. אשר לחלופת המעצר המוצעת בבית הוריו, ציין שירות המבחן כי לאורך השנים התקשו הוריו להוות גורמי סמכות עבורו ולהציב לו גבולות ולכן אינם מתאימים לשמש כמפקחים. כמו כן התרשם שירות המבחן כי המפקחות הנוספות שהוצעו – סבתו ודודתו – אינן מתאימות לתפקיד הפיקוח, שכן הן אינן ערות לעומק קשריו העברייניים ויתקשו לזהות מצבי סיכון. בגדר התסקיר המשלים מיום 24.2.2021 בחן שירות המבחן את כשירותן של שתי מפקחות נוספות, אחותו של וייצמן ובת זוגו, והתרשם כי אף הן אינן מתאימות לתפקיד הפיקוח. לנוכח זאת נמנע שירות המבחן מהמלצה על שחרורו של וייצמן לחלופת מעצר או על מעצרו בפיקוח אלקטרוני.

13.

במסגרת הדיונים שנערכו בבקשה ובמסגרת טיעוניהם בכתב, טענו באי-כוח העוררים שלוש טענות עיקריות. ראשית, נטען כי התשתית הראייתית הלכאורית בעניינם התבססה מלכתחילה על הודעותיהם של מיארה וחיימוב, ואילו כעת יש לייחס להן משקל נמוך יותר לאחר שהם שתקו בעדותם בבית המשפט, ומשמעות הדברים היא כרסום משמעותי במארג הראייתי. שנית, נטען כי אין תשתית ראייתית מספקת להרשעה בעבירת הרצח תוך ביצוע עבירה אחרת (סחיטה בכוח), להבדיל מאשר לעבירת הריגה. שלישית, נטען כי הימצאותם של העוררים במעצר במשך כשלוש שנים מטה את נקודת האיזון לעבר שחרורם ממעצר בשלב זה של ההליך.

14.

בהחלטה שעליה נסב הערר דחה בית המשפט המחוזי את שלוש הטענות האמורות.

15.

אשר לטענה הראשונה, ציין בית המשפט המחוזי כי הודעותיהם של מיארה וחיימוב מפלילות לכאורה את העוררים במיוחס להם, לרבות במסגרת העימותים שנערכו. אלה מעידות, כך נטען, לצד ראיות חיזוק נוספות, על קיומה של "ליבת תשתית ראייתית בעלת פוטנציאל הרשעתי". הודגש, כי לא הונח מסד ראייתי מספק לפסילתן של אותן הודעות מפלילות, בפרט כאשר מיארה וחיימוב הגיעו להסדר טיעון בטרם העידו במשפט הזוטא שהתנהל בעניין גביית הודעותיהם. בית המשפט המחוזי הבהיר כי אף שניתן לקבל את הטענה שחלה נסיגה בתשתית הראייתית, לפחות באופן פוטנציאלי, הרי שמקומה של טענה זו להתברר במסגרת ההליך העיקרי, ובשלב זה לא ניתן לקבוע כי יש לכך השלכה על עילת המעצר.

16.

אשר לטענתם השנייה של העוררים, באשר לחפיפה בין רכיבי עבירת הרצח לעבירה של סחיטה בכוח, קבע בית המשפט המחוזי כי מקומה של סוגיה משפטית זו להתברר במסגרת ההליך העיקרי, לאחר שהתמונה הראייתית תוברר ותושלם. כן צוין בקשר לכך, כי מכל מקום אף ביצועה של עבירת הריגה מקים חזקת מסוכנות.

17.

בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה גם את טענתם השלישית של העוררים שנסבה על חלוף הזמן. בית המשפט המחוזי ציין כי אכן חלף פרק זמן משמעותי מאז מעצרם של העוררים, אך הוסיף שהתמשכות ההליכים כשלעצמה אינה מצדיקה שחרור ממעצר. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי עמד על מסוכנותם הרבה של העוררים, כפי שזו משתקפת מתיאור מעשיהם בכתב האישום, וכן על עברם הפלילי של פרץ ווייצמן. בית המשפט המחוזי הבהיר כי לעת הזו קבועים מועדי הוכחות רבים לניהול ההליך ועל כן לא ניתן לקבל את הטענה על "גרירת" ההליך.

18.

לבסוף, בית המשפט המחוזי התרשם כי המפקחים שהוצעו על-ידי כל אחד מהעוררים אינם ערים לגורמי הסיכון, אם בשל חוסר מעורבות מספקת בחיי העוררים ואם בשל עמדה מגוננת המונעת מהם את האפשרות לזהות גורמי סיכון. בית המשפט המחוזי סבר כי גם מטעם זה אין להורות על מעצרם בפיקוח אלקטרוני או לשחררם לחלופת מעצר בעת הזו.

טענות הצדדים בערר

19.

בהודעות הערר שהגישו שבים העוררים, בעיקרו של דבר, על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הבקשה לעיון חוזר. העוררים מדגישים, כי לאור הסכמתם הדיונית לקיומן של ראיות לכאורה, בכפוף להצהרתם שנרשמה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.10.2018, הם אינם נדרשים כעת להציג "שינוי נסיבות דרמטי" לצורך בקשתם לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ודי בכך שיראו כי התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת אינה מבססת סיכוי סביר להרשעה.

20.

טענתם המרכזית של העוררים היא כי בית המשפט המחוזי לא נתן בהחלטתו משקל מספק לכרסום שחל לשיטתם בראיות לכאורה בשל שתיקתם של מיארה וחיימוב בעת שזומנו להעיד במשפטם של העוררים. לטענת העוררים, למיארה ולחיימוב הובטחו טובות הנאה מפליגות על מנת שיסכימו להסדר הטיעון שהוצע להם ולא יוסיפו לנהל את משפט הזוטא, שהכרעתו הייתה יכולה להשליך גם על משפטם של העוררים, וכן על מנת שישתקו בעדותם באופן שיכשיר את הדרך להגשת הודעותיהם במשטרה כאמרות חוץ.

21.

מכל מקום, כך נטען, הודעותיהם של השניים אינן קבילות כראיה ולמצער משקלן זעום, שכן אמרת חוץ של עד, בדומה להודיית נאשם, צריכה לעמוד בתנאיו

של סעיף 12(א) לפקודת הראיות, אשר על פיו עליה להיות "חפשית ומרצון", וכן לעמוד במבחניה של הלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי , פ"ד סא(1) 461 (2006)). בנסיבות העניין, לטענת העוררים, הודעותיהם של מיארה וחיימוב במשטרה לא עומדות באף אחד מהמבחנים הללו, בשל הפגיעה בזכות ההיוועצות שלהם בשלב שבו נחקרו במשטרה. עוד מפנים העוררים לכך שמיארה וחיימוב הגישו עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ נגד החלטותיו של בית המשפט המחוזי לדחות את העתירות שהוגשו לגילוי ראיות חסויות, שלהן נזקקו לטענתם על מנת להוכיח את טענותיהם במשפט הזוטא. עתירה זו אמנם נדחתה (בג"ץ 1487/19 מיארה נ' מדינת ישראל (24.3.2019)), אך לטענת העוררים, יש לראות בתצהירים הנלווים לה אמרות חוץ של העדים מיארה וחיימוב, שמשקלן הראייתי רב, ולמצער כזה שאינו נופל ממשקלן של הודעותיהם במשטרה.

22.

העוררים מוסיפים וטוענים, כי אף אם לא תתקבל טענתם לכרסום ראייתי, הרי שיש לייחס משקל של ממש לסתירות ולהתפתחויות הנטענות בגרסאותיהם של מיארה וחיימוב באשר לחלקם של העוררים עצמם בביצוע המעשים, ובפרט בקשר להתקיימות היסודות העובדתיים של עבירת הסחיטה בכוח. עוד נטען, כי הודעות מיארה וחיימוב לבדן אינן מבססות תשתית ראייתית לכאורית, שכן כל אחד מהם הוא "עד מדינה לשיטתו", ואין בהודעת חברו תוספת ראייתית מסוג "סיוע מוגבר" הדרושה לצורך הרשעה.

23.

במישור המשפטי, טוענים העוררים כי לא ניתן כלל להרשיעם בביצוע עבירת רצח תוך כדי ביצוע עבירה אחרת, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, כאשר על פי הנטען בכתב האישום מעשה אחד בלבד – הירי במנוח – משכלל הן את ביצועה של עבירת הרצח והן את ביצועה של עבירת סחיטה בכוח (היא ה"עבירה האחרת"). כמפורט בהמשך, בסופו של דבר העוררים החליטו לשמור טענה זו להליך העיקרי, ועל כן לא נדרש פירוט נוסף ביחס אליה.

24.

עוד טוענים העוררים כי משך הזמן שחלף מאז החל משפטם להתנהל – שלוש שנים וארבעה חודשים – מצדיק כשלעצמו את הקביעה כי בשלב זה נעה נקודת האיזון לכיוון שחרורם ממעצר. העוררים מדגישים, כי שמיעת ההוכחות במשפט צפויה להימשך לפחות עוד תשעה חודשים, עד סוף חודש פברואר 2022.

25.

אשר לאפשרות להמשך המעצר מחוץ לכתלי בית המעצר, בן שמחון טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לנסיבותיו הקונקרטיות, לרבות גילו הצעיר, היעדר עבר פלילי בעניינו, והערכת שירות המבחן כי מסוכנותו היא ברמה בינונית בלבד, ולא גבוהה. בהקשר זה נטען כי ניתן להפיג את מסוכנותו באמצעות מפקחים סמכותיים, וכי שגה שירות המבחן כשפסל את כל שמונת המפקחים הפוטנציאליים שהוצגו לצורך המשימה. וייצמן טוען כי נסיבותיו האישיות – ובהן מצבו הרפואי שאינו מן המשופרים, נישואיו בתקופה האחרונה והשינוי שהחליט לעשות באורח חייו – מצדיקות להורות בשלב זה על מעצרו בפיקוח אלקטרוני. בניגוד לבן שמחון ווייצמן, פרץ לא הוסיף טענות שעניינן עילות המעצר, ומיקד את עררו בקשיים הנוגעים לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית.

26.

בדיון שהתקיים בפני ביום 24.5.2021 שבו העוררים על הטענות שהעלו בכתובים, והוסיפו וטענו בעיקר כי משך הזמן שחלף מאז הושמו במעצר מקהה את מסוכנותם, כך שנקודת האיזון נעה כעת לכיוון מעצר בפיקוח אלקטרוני או אף שחרור לחלופת מעצר.

27.

בא-כוחו של פרץ הצביע על אינדיקציות שונות, לשיטתו, לכך שניתנו טובות הנאה למיארה ולחיימוב עובר להודעותיהם במשטרה המפלילות לכאורה את העוררים.

28.

יש להוסיף, כי בהתייחס לשאלה שהוצגה להם הבהירו באי-כוח העוררים כי לצורך הליך הערר הם אינם עומדים עוד על טענתם המשפטית ביחס להיעדר תשתית ראייתית להרשעתם בביצוע עבירת רצח תוך כדי ביצוע עבירה אחרת, תוך שמירת טענה זו להליך העיקרי.

29.

בא-כוח המדינה טען, מנגד, כי יש לדחות העררים, וכי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להותיר את העוררים במעצר מאחורי סורג ובריח גם לעת הזו. בא-כוח המדינה הוסיף וטען כי התשתית הראייתית הלכאורית בעניינם של העוררים היא מוצקה, ומתבססת על הודעותיהם של מיארה וחיימוב כמו גם על ראיות מסייעות נוספות. אשר לטענת הכרסום הראייתי, נטען כי מיארה וחיימוב אינם בגדר עדי מדינה ולא הוצעו להם טובות הנאה בחקירתם, כך שיש ליתן משקל של ממש להודעותיהם במשטרה אשר הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, בהתאם להלכות שנקבעו בבית משפט זה בדנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא , פ"ד מז(3) 661 (1993) ובע"פ 7679/14 זהאדה נ' מדינת ישראל

(15.8.2016). בא-כוח המדינה הגיש לעיוני את התצהירים התמציתיים של מיארה וחיימוב שנלוו לעתירה לבג"ץ שהגישו העוררים (בג"ץ 1487/19), וטען כי נוכח אופיים הכוללני אין ללמוד מהם דבר לעניין אופן חקירתם של השניים.

30.

בא-כוח המדינה עמד על מסוכנותם של העוררים, ובעניין זה אף הגיש לעיוני במעמד צד אחד, בהסכמת הסניגורים, חומר חסוי המתייחס לכך. בא-כוח המדינה הדגיש כי לפרץ ולוויצמן עבר פלילי מכביד, ובאשר לבן שמחון, טען כי יש ליתן משקל להליך הפלילי הנוסף המתנהל בעניינו, אף שבאותו שלב טרם הורשע בדינו. אשר למשך הזמן בו מתנהל המשפט, נטען כי דיוני הוכחות רבים בוטלו בשל התנהלות הסניגורים והחלפת ייצוג, כאשר לפחות בחלק מהמקרים הביעה המדינה מורת רוח מבקשות דחייה שהוגשו בשל כך.

31.

ביני וביני, ביום 30.5.2021 הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ש' בקר ) את בן שמחון בהליך הפלילי הנוסף שהתקיים בעניינו, בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, כשהעבריין נושא נשק, לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, וזאת על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון שכלל הסכמה לעניין העונש. בית משפט השלום גזר על בן שמחון עונש מאסר בפועל למשך שנה אחת, החל מיום מעצרו באותו תיק (3.7.2020), וכן עונש מאסר על תנאי. ממילא, בן שמחון צפוי לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו בהליך הפלילי הנוסף עד ליום 3.7.2021.

דיון והכרעה

32.

לאחר שעיינתי בעררים ובנספחיהם הרבים, שמעתי את טענות הצדדים באריכות ועיינתי בחומר שהוגש לעיוני, באתי לכלל מסקנה כי דין העררים להידחות, וכי לעת הזו יש להותיר את העוררים במעצר מאחורי סורג ובריח.

33.

טענות העוררים בשלב זה של הדיון נחלקות לשני ראשים: האחד – נסב על התשתית הראייתית; האחר – נסב על התמשכותו של הליך המעצר. באשר לתשתית הראייתית, הטענה היא בעיקרו של דבר כי שני עדי התביעה המרכזיים מילאו פיהם מים בעת שעלו להעיד במשפטם, בעקבות הסדר טיעון מקל שנעשה עמם, ודי בכך כדי לכרסם משמעותית בראיות התביעה. באשר להתמשכותו של המעצר נטען כי נוכח חלוף הזמן נעה נקודת האיזון לעבר שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, ולחלופין להמשך מעצרם בתנאי פיקוח אלקטרוני. על אף כובד משקלן של טענות העוררים, על שני ראשיהן, איני סבורה כי יש בהן די כדי לתמוך כעת בהחלטה על שינוי תנאי המעצר.

34.

אפתח בהתייחסות לטענות באשר למסד הראייתי הלכאורי. טענות העוררים בעניין המניע לשתיקתם של עדי התביעה המרכזיים בעמדם על דוכן העדים, ובעניין התנהלות המשטרה והפרקליטות בכל הנוגע לסיום משפטם שלהם בהסדרי טיעון אשר עשויים להיחשב כמקלים עימם ביחס לעבירות שיוחסו להם מלכתחילה, אכן מעוררות שאלות. צודקים אפוא העוררים בטענתם כי שתיקתם של מיארה וחיימוב שינתה את תמונת הראיות שהצטיירה קודם לכן, בשלב הדיוני המוקדם בו הסכימו לקיומן של ראיות לכאורה. יחד עם זאת, אין לומר כי שתיקת שני העדים בעדותם בבית המשפט המחוזי מהווה כרסום ראייתי במובן המקובל של "הפיכת הקערה על פיה", באופן שמצדיק את שחרורם ממעצר כבר בשלב זה של ההליך. במלים אחרות, להתפתחות דיונית זו יש בוודאי השלכה על משקל הראיות, אך עניין זה נתון במובהק לבחינה והערכה על ידי המותב שבפניו נידון ההליך העיקרי. מטבע הדברים יידרש המותב לשאלת העדפת גרסתם של העדים השותקים בהודעותיהם במשטרה, שהוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, כמו גם למכלול טענות העוררים בדבר קבילות ההודעות כראיה, על רקע הטענות לפגיעה בזכות ההיוועצות ותרגיל חקירתי שנערך למוסריהן. מכל מקום, לצורך הקביעה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת לשלב המעצר, אני תמימת דעים עם בית המשפט המחוזי אשר קבע כי לא הונח מסד ראייתי לפסילתן של אותן הודעות מלשמש כראיה. לצורך החלטת המעצר די לנו אפוא בכך שהן מפלילות לכאורה את העוררים בביצוע העבירות המיוחסות להם.

35.

עיינתי בהודעותיהם של חיימוב ומיארה אשר הוגשו גם לבית המשפט המחוזי. הגם שהשניים שמרו תחילה על זכות השתיקה ואף הכחישו את המיוחס להם ולעוררים, בהמשך הם מסרו גרסאות המפלילות לכאורה את העוררים במעשים המתוארים בכתב האישום. כך למשל, בהודעתו של מיארה מיום 18.2.2018 הוא תיאר כי ביום האירוע הוא נלווה לפרץ, אשר הראה לוויצמן ובן שמחון את המקום המתוכנן לפגישה בין פרץ למנוח, ובהמשך שמע אותו מסביר להם לירות ברגליו של המנוח. לשאלתו של מיארה, מדוע פרץ תיכנן לפגוע במנוח, השיב פרץ כי הלה "גובה בשביל דניאל זרוג כסף, או אוסף כסף ... בגלל זה יוסי [המנוח – ד' ב' א'] צריך לשלם לשאול [פרץ – ד' ב' א'] מאה חמישים אלף שקל וירו לו ברגליים" (עמ' 24 שורות 13-8 לתמליל החקירה מיום 10.2.2018). בחקירתו במשטרה כמה ימים קודם לכן, ביום 11.2.2018, תיאר גם חיימוב כי נסע עם פרץ לביתו של לויאן, שם נתן לויאן לפרץ גרב, שמאוחר יותר ראה כי פרץ הוציא ממנה אקדח, ובהמשך הסיע את פרץ למקום המפגש עם המנוח. הוא הוסיף כי הבחין באופנוע מסוג "טימקס" בצבע לבן מגיע למקום, שעליו רכובים שני אנשים לבושים שחורים, שירו שתי יריות לכיוון בו עמד פרץ. למשמע הירי הוא נסע לכיוונו של פרץ, והלה נכנס יחד עם מיארה לרכבו והוא החל בנסיעה (עמ' 167-150 לתמליל החקירה מיום 11.2.2018).

36.

הודעותיהם של השניים, אשר כעולה מהן היו מקורבים לעוררים וקיבלו בזמן אמת עדכון, גם אם חלקי, על המזימה לפגוע במנוח – מפלילות אפוא לכאורה את העוררים לפחות בחלק מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום (וזאת מבלי להכריע באשר להתקיימות יסודות העבירה של סחיטה בכוח, הכרעה שאינה נדרשת לצורך דיוננו), ומהוות חיזוק האחת ביחס לרעותה. עדויות השוטרים אשר תפסו את בן שמחון ווייצמן בסמוך למקום האירוע עם הנשק ששימש, על פי הנטען, לביצוע הירי במנוח – מחזקות אף הן את התשתית הראייתית הלכאורית.

37.

לא נעלמה מעיני טענת העוררים לאי-התאמות מסוימות בין גרסאותיהם של חיימוב ומיארה, בפרט בנוגע לעבירת הסחיטה בכוח ולחלקו של פרץ במעשה. אולם

לא לחינם נמנעו באי-כוח העוררים מלהרחיב את היריעה בסוגיה זו, שהמקום הטבעי והראוי לברר אותה הוא ההליך העיקרי.

38.

מסקנת הדברים עד כה היא אפוא כי אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה הונחה תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת אשמתם של העוררים, באופן שאינו מצדיק לשנות מהחלטת המעצר. טענות העוררים באשר למשקלן הראייתי של הודעותיהם במשטרה של עדי התביעה המרכזיים, שמורות עמם, וחזקה כי יתבררו לעומקן במסגרת התיק העיקרי.

39.

כעת אפנה לדון בראש השני של טענות העוררים. אכן, אין להתעלם מפרק הזמן המשמעותי שבו נתונים העוררים במעצר, כשלוש שנים וארבעה חודשים. מבלי להכריע בשאלה האם יש לזקוף את התמשכות ההליכים עד כה לחובת מי מהצדדים – כאשר אין מחלוקת שמימוש זכות הייצוג וזכות העיון בחומרי חקירה עשוי להביא לעיכוב מסוים בשמיעת התיק – הרי שכיום אף המדינה לא חולקת על כך שההליך אינו מתקרב לסיומו. אין ספק כי מדובר בנתון מכריע בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו של נאשם (כמו גם בבקשה להארכת מעצר אשר מוגשת במסלול דיוני שונה). איני שוללת כי נתון זה יטה את הכף בעתיד לטובת החלטה על העברתם של העוררים למעצר בפיקוח אלקטרוני. ואולם, לעת הזו, נסיבות אחרות, חשובות ומשמעותיות לא פחות, שוקלות כנגד החלטה זו. כוונתי בעיקר למסוכנותם של העוררים, הנלמדת הן מחומרת העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, הן מתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם, והן מהחומר המודיעיני שהוגש לעיוני.

40.

מסוכנותו הרבה של פרץ נלמדת גם מעיון ברישום הפלילי שלו, הכולל בין היתר הרשעות רבות בעבירות אלימות, רכוש ואיומים, אשר בגינן ריצה עונשי מאסר משמעותיים, האחרון שבהם אך חודשים ספורים לפני מועד ביצוע העבירות המיוחסות לו כעת – וכל אלו לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע לכאורה עבירות חמורות נוספות. הדברים אמורים, גם אם בעצימות נמוכה יותר, גם ביחס לוויצמן, אשר השתחרר גם הוא ממאסר קודם שלושה חודשים בלבד לפני מועד האירועים המתוארים בכתב האישום.

41.

איני מקבלת את טענת באת-כוחו של בן שמחון לפיה יש להסיק מתסקירי שירות המבחן כי מסוכנותו "בינונית" בלבד, באופן שתומך בשחרורו לחלופה. טענה זו מתעלמת מעמדתו השלילית של שירות המבחן, אשר התרשם כי תוצאותיה של התנהגות אלימה מצד בן שמחון, אם תישנה, צפויים להיות ברמת חומרה גבוהה. עניינו של בן שמחון שונה אמנם מעניינם של שני העוררים האחרים, במובן זה שלפחות בעת הגשת הערר לא נזקפו לחובתו הרשעות קודמות, אך כפי שתואר לעיל, לאחרונה הוא הורשע בעבירת אלימות נוספת (שבוצעה בעת מעצרו הנוכחי) ונדון בגינה לעונש מאסר אותו הוא מרצה כעת. לא מן הנמנע כי בתום תקופת המאסר, ועל רקע התמשכות ההליך, יוכל בן שמחון לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ובית המשפט המחוזי יכריע בה כחכמתו.

42.

סיכומם של דברים, לא מצאתי כי טענותיהם של העוררים לעניין התשתית הראייתית הלכאורית, כמו גם לעניין עילות המעצר, מצדיקות להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את בקשתם של העוררים לעיון חוזר בהחלטת המעצר, והותירם במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

43.

סוף דבר: העררים נדחים.