בש"פ 3468/97 בודג'וויקי בודוואר נרודני פודניק נ. אנהויסר בוצ' בע"מ

1.המבקשת היא יצרנית בירה מצ'כיה בעלת כינוי המקור (לפי חוק הגנת כינויי מקור, תשכ"ה1965-, להלן: החוק) "באדוויזר". המשיבה 1 היא יצרנית בירה מארה"ב אשר גם לה בירה בשם זה. המשיבה 2 התקשרה עם המשיבה 1 בהסכם לייצור, שווק והפצה של הבירה מתוצרתה. במסגרת סכסוך הנמשך כ- 13 שנה בין בעלות הדין הגישו המשיבות ביום 1.11.95 בקשה לרשם סימני המסחר "להורות על הליכי בחינה ועיון מחדש של כינויי המקור..." של המבקשת. זאת בעקבות שינוי שחל, לטענתן, ברישום הבעלים של כינוי המקור בארץ מוצאו, שינוי שלא בא לידי ביטוי במעמדו של הכינוי בארץ. המבקשת פנתה לרשם סימני המסחר וביקשה לפצל הדיון ולדון, כעניין מקדמי, בשאלת סמכותו לדון בבקשת ה"בחינה ועיון מחדש", זאת משום שלטענתה הליך כזה אינו נזכר בחוק ובתקנות ולכן ממילא אין לרשם סמכות להורות על קיומו. המבקשת נסמכה בעיקר על החלטת בית המשפט העליון כאשר דן במחלוקת בגילגולה הראשון בין שני הצדדים המתדינים כעת. בשבתו בד"נ 376/90, בהרכב של חמישה, קבע בית המשפט העליון כי כאשר מדובר בכינוי מקור של ארץ-חוץ, עילת התקיפה היחידה היא שהכינוי אינו מוגן עוד בארץ המקור. הרשם החליט ביום 25.9.96 כי אין הצדקה לפיצול הדיון בין שאלת הסמכות לבין הדיון לגופו של עניין. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו של הרשם, ביחס לאי-פיצול הדיון, לוועדת הערר לפי סעיף 30 לחוק. ועדת הערר דחתה את הערר בהחלטתה מיום 29.4.97. הועדה קבעה כי השאלות נשוא הדיון הן שאלות שזורות עובדה וחוק, וכי אם לצורך הכרעה בשאלת הסמכות לא סבר הרשם שראוי לפצל את הדיון, לא מצאה ועדת הערר פסול בשיקול דעתו המחייב התערבותה.

2.המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה (ע"א 3470/97). סבורה היא שזו דרך ההשגה הנכונה עליה. למען הזהירות היא הגישה גם בקשת רשות לערער (רע"א 3468/97). ביקשתי את תשובת המשיבות לעניין זה ועמדתן היא שדרך ההשגה הנכונה על ההחלטה היא הגשת בקשת רשות לערער. למקרה שיוחלט שדרך הערעור היא דרך ההשגה הנכונה על ההחלטה ביקשתי מהמבקשת להגיש סכומי טענות בכתב על מנת שיוחלט לאחר מכן אם ועל מה יש צורך בתשובה. בסיכומיה אימצה המבקשת את נימוקיה בבקשה לרשות לערער.

הגעתי למסקנה שאין לי צורך להחליט בשאלה האמורה. הטעם לדבר הוא שגם אם בערעור קא עסקינן, מוסמך אני לדון בו כדן יחיד (סעיף 45(ב) לחוק). קראתי את טענות המבקשת-המערערת ונחה דעתי שבין אם המדובר בבקשה לרשות לערער ובין אם מדובר בערעור אין מקום להתערב בהחלטות הערכאות שקדמו לי.

המבקשת טוענת כי הבקשה שהגישו המשיבות היא ללא תקדים ואין לה תימוכין בחוק הקיים. מן הראוי הוא - כך היא טוענת - שהרשם ידון בה כעניין טרומי שבסמכות, למען לא יבזבז את זמנו לריק. אך הרשם החליט כי ידון בבקשת המחיקה על הסף ביחד עם הטענות לגופו של עניין משום שללא שירד לחוק השינוי הנטען בכינויו המקור לא יוכל להכריע בעניין הסמכות.

לדעתי העניין הוא עניין שבשיקול דעת ובכגון דא אין עילה מספקת להתערב ומה גם שמדובר בערכאה שלישית. גישתן של הערכאות שקדמו לי שמדובר בטענות השזורות זו בזו אינה נראית לי מופרזת ונוכח ההליכים שנתקיימו בסכסוך שבין בעלי הדין עד כה, איני סבור שהרשם (ועמו ועדת הערר) שגו בסברם שפיצול נוסף של ההליכים לא ישרת את המטרה להביא סוף סוף עניין זה לכלל סיום במהירות המירבית.

הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחים

ללא צורך לבקש תשובה על הערעור. המבקשת-המערערת תשלם למשיבות שכר טירחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.