בש"פ 3473/02 כהן מאיר נ. מדינת ישראל

1.(א) בתאריך 12.7.02 הוגש נגד העורר כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של תקיפת קטין, הטרדת עד בנסיבות מחמירות ואיומים. בגין תיק זה (ת"פ 1697/01 של בית משפט השלום בנצרת, להלן - התיק הראשון) הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים.

(ב) ביום בו הוגש כתב-האישום, הובא העותר לבית המשפט לצורך קיום הדיון בבקשת המעצר (דיון שלא התקיים עקב בקשתו של בא-כוח העורר ללמוד את חומר הראיות), ועל פי טענת המשיבה, ניצל העורר הזדמנות זו כדי לטלפן למתלוננת בה עוסק התיק הראשון ולאיים עליה. בגין מעשה זה הוגש כתב-אישום נוסף (ת"פ 1712/01, להלן - התיק השני).

(ג) משהתחדש הדיון בפני בית המשפט בשאלת מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בתאריך 19.7.02, הודיע בא-כוח העורר כי הוא מסכים למעצרו של שולחו, בכפוף לשמירת זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר, גם ללא היווצרותן של נסיבות חדשות.

בא-כוח המשיבה הגיב באומרו כי מקובלת עליו בקשתו של בא-כוח העורר, אך הוא הפנה לכתב האישום בתיק השני, והסביר כי הוא מגיש באותו מועד בקשה מתוקנת למעצר עד תום ההליכים, והפעם הוא מתייחס לשני התיקים כאשר המטרה היא (בלשונו) - "על מנת שלא לבוא אחר כך ולהגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים בגין כתב אישום חדש".

בא-כוח העורר השאיר את ההחלטה בדבר הגשתה של בקשת המעצר המתוקנת לשיקול דעתו של בית המשפט, וזה נעתר לה בנמקו זאת בכך שהצדדים "לא יוטרדו בדיונים כפולים על אותה מסכת עובדתית...". בעקבות החלטה זו, הודיע בא-כוח העורר שהוא מסכים למעצר שולחו גם על פי בקשתה המתוקנת של המשיבה, ובמצב זה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

(ד) משתמו 9 חודשי המעצר מאז הוגש כתב האישום בתיק הראשון, ביקש בא-כוח העורר לשחרר את שולחו. על פי השקפתו, הצו למעצר עד תום ההליכים, גם לפי הבקשה המתוקנת שהגישה המשיבה, התייחס לתיק הראשון בלבד , והעובדה שהוגש כתב אישום נוסף אמנם הוזכרה בבקשה המתוקנת, אך רק כעילה נוספת למעצרו של העורר.

(ה) בית משפט השלום דחה את בקשת העורר, לאחר שקבע כי ההחלטה לעוצרו התייחסה לשני התיקים שנפתחו נגדו. בערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, נקבע תחילה כי הצו בדבר מעצרו של העורר בתיק הראשון שוב אינו בתוקף, ועל כן דינו להיות משוחרר "אלא אם כן קיימת נגדו החלטת מעצר אחרת".

בהחלטה נוספת קבע בית המשפט, כי הצו מכוחו נעצר העורר ניתן גם בתיק השני, והואיל והכרעת הדין בתיק זה ניתנה עוד בטרם חלפו 9 החודשים, מעצרו של העורר בתיק זה הוא כדין.

2.בערר שבפני ביקש בא-כוח העורר לשחרר את שולחו, הואיל והוא נשאר נאמן להשקפתו, כי צו המעצר המקורי לא ניתן בתיק השני, אלא בראשון בלבד.

אקדים ואומר, שלו הקפידו הכל בעת הדיון בפני בית משפט השלום, בניסוחם של המסמכים אשר הוגשו (ובעיקר מה שהוגדר כ"בקשה המתוקנת"), ולו כך היה נעשה גם בפרוטוקול הדיון ובהחלטת המעצר, היתה נחסכת "סוגייה פרשנית" זו. אך גם במצב הקיים שוכנעתי כי צו המעצר אכן ניתן בשני התיקים כאחד. ראשית, מספרו של תיק החקירה המשטרתי בנוגע לתיק השני, נזכר בכותרת הבקשה (816/01). שנית, מנוסח דבריו של בא-כוח המשיבה ביום 19.7.01 עולה, כי מטרת הגשתה של "הבקשה המתוקנת" הייתה לחסוך את הצורך בהגשת בקשת מעצר נוספת בתיק השני (ראו עמ' 1 לפרוטוקול); שלישית, בדרך זו הבין גם בית המשפט את ההליך שבפניו, היינו, לקיים דיון מאוחד בשאלת המעצר על מנת ש"הצדדים בעיקר החשוד לא יוטרדו בדיונים כפולים..." (ראו עמ' 2). ומהי אותה הטרדה כפולה, אם לא דיון בשתי בקשות מעצר נפרדות?

אכן, בפקודת המעצר שהוצאה על ידי בית משפט השלום נזכר מספרו של התיק הראשון בלבד, אך פקודת מעצר זו שואבת את כוחה מהחלטתו של בית משפט השלום מיום 19.7.01, בה כאמור מופיע מספרו של תיק החקירה השני. לאור זאת, מקובלת עלי דעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה ההשמטה בפקודת המעצר היתה בגדר "פגם טכני", שאינה פוגמת בפקודה וחוקיותה.

לאור כל האמור, הערר נדחה.