בש"פ 3473/07 סרגיי בורטמן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת סלוטקי ) לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1.

בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 21.2.07 יוחסו לעורר שני אישומים. בגדרו של האישום הראשון נטען, כי ביום 9.2.07 בילו העורר וחבריו – וביניהם א'ק' (להלן:"המתלוננת") – בשעות אחר-הצהריים. במהלך הבילוי, צרכו העורר וחבריו משקאות משכרים. סמוך לשעה 17:00, כך נטען, הציע העורר למתלוננת להסיעה לביתה והיא הסכימה. במהלך הנסיעה, נרדמה המתלוננת והעורר ניצל את תרדמתה כדי לנסוע לנקודה מרוחקת ממקום יישוב. לכשהגיעו למקום, העיר העורר את המתלוננת, חיבק אותה ואמר לה שהוא "רוצה אותה". המתלוננת סירבה לשתף עימו פעולה והפצירה בו לחדול ממעשיו ולהחזירה לביתה – אך העורר סירב לעשות כן. בשלב זה, יצא העורר מהרכב, ניגש למתלוננת ומשך אותה בחוזקה אל מחוץ לרכב. בהמשך נטען, אנס העורר את המתלוננת ואף הכה אותה. עוד דרש העורר מן המתלוננת לבצע בו מין אוראלי, ומשסירבה, הכה אותה בפניה וברגלה, דחף אותה והוציא אותה מהרכב כשפלג גופה התחתון מעורטל. לאחר הפצרות ותחנונים, כך נטען, איפשר העורר למתלוננת לחזור לביתה והתקשר לחברו, אדוארד אלאינקי (להלן: "אדיק") על מנת שהאחרון יבוא לאסוף את המתלוננת מן המקום בו היו. בגדרו של האישום השני נטען, כי ביום 12.2.07, עת שהה העורר בתא מעצר אחד עם אדיק, הוא ניסה להביא את אדיק לשבש את מהלכי החקירה בכך שיפנה בעצמו ובאמצעות אחרים למתלוננת וישכנעה לחזור בה מתלונתה, בין היתר, תמורת תשלום.

בגין כל אלה, יוחסו לעורר עבירות של אונס בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות וניסיון להדחה בחקירה, עבירות לפי סעיפים 345(ב)(3), 347(ב), 25, 345(א)(1), 345(ב)(3) ו-245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, ובקשתה התקבלה בהחלטתו של בית-משפט קמא מיום 28.3.07. בית-משפט קמא שוכנע, כי יש בנמצא ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב וסבר כי בסתירות העולות, לכאורה, מגרסתה של המתלוננת אין כדי לכרסם במוצקותן של ראיות אלה. בית-משפט קמא ציין, כי מתסקיר שירות המבחן שהוגש לו עולה כי רמת הסיכון הנשקפת מן העורר היא בינונית וכי הוא אינו מגלה תסמינים של סטייה או בעיה מינית. עם זאת צוין, כי "הרושם הוא שיש למשיב [העורר - ע' פ'] בעיה עם ערכים, גבולות והתרכזות בצרכיו האישיים מבלי יכולת לראות את האחר" (עמ' 10 להחלטת בית-משפט קמא מיום 28.3.07). על יסוד אלה קבע בית-המשפט, כי חרף עברו הנקי של העורר קיים ספק אם ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר, ולכך מצטרף החשש משיבוש הליכי משפט. נוכח כל אלה הורה, כאמור, בית-משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

3.

מכאן הערר שלפני, הממקד עצמו בטענה כי העדר העקביות בהודעותיה של המתלוננת מחליש במידה ניכרת את עוצמתן של הראיות הלכאוריות נגד העורר. במצב דברים זה, נטען, יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר תוך מתן משקל ראוי לתסקיר שירות המבחן ממנו עולה כי העורר אינו לוקה בבעיה מינית כלשהי.

המשיבה מתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. להשקפתה, חרף אי-התאמות השזורות בהודעותיה של המתלוננת, עובר בהן קו ברור ממנו עולה כי העורר קיים בה מעשים מיניים בניגוד לרצונה. לפיכך סבורה המשיבה, כי לא ניתן לקבל את הטענה לפיה הראיות הלכאוריות נגד העורר נחלשו.

4.

לאחר שעיינתי בערר על נספחיו, שמעתי את הצדדים שטענו לפני, ועיינתי בחומר הראיות שהוגש לבית-משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. במסגרת חקירת המשטרה, מסרה המתלוננת מספר הודעות. בהודעות אלה ניתן אמנם לאתר אי-התאמות אלו ואחרות, אולם לדעתי, עיון בהן – זו לצד זו – מעלה קיומה של גרסה עקבית של הדברים שהתרחשו בין המתלוננת לבין העורר, לרבות הטענה לפיה כבר עם הגיעם לנקודה המבודדת הבהירה המתלוננת לעורר כי אין ברצונה לקיים עמו יחסי מין; הטענה כי העורר הכה את המתלוננת על מנת שיוכל לקיים עמה יחסי מין בניגוד לרצונה, וכך אכן עשה; הטענה לפיה העורר לא בא על סיפוקו ולכן ניסה לכפות על המתלוננת לקיים בו מין אוראלי; והטענה לפיה העורר השליך את המתלוננת מחוץ לרכב כשהיא מעורטלת. נתונים אלה – אדני היסוד של גרסת המתלוננת – חזרו על עצמם בהודעותיה, ואף אם בין ההודעות השונות נתגלו אי-התאמות מסוימות, הן אינן שוללות מגרסתה של המתלוננת את משקלה הלכאורי שאינו בעל עצמה נמוכה.

5.

לכך, מצטרפות ראיות נסיבתיות משמעותיות המחזקות את התשתית הלכאורית הקיימת גם כך נגד העורר. ראשית, תחתוניה של המתלוננת נמצאו ברכבו. שנית, מחוות-דעת רפואית של הרופא שבדק את המתלוננת עולה, כי היא סבלה מחבלות בחלקים שונים בגופה, לרבות דימומים תת-עוריים ופצעי שפשוף ושריטה בגפיים העליונים, בירך בימנית ובפנים. תמונות שהוצגו לפנינו מעלות כי פניה של המתלוננת אכן נחבלו באופן חמור. שלישית, חברתה של המתלוננת – עימה היא שוחחה כשעה לאחר האירוע – מסרה כי בשיחתן המתלוננת נשמעה מפוחדת וסיפרה לחברתה ש"סרגיי הרביץ לה חזק. היא אמרה, שבדרך היא קצת נרדמה וחשבה, שסרגיי לוקח אותה הביתה לבת ים וכשהתעוררה ראתה שהם באיזה שהוא מקום ריק, שסרגיי רצה לעשות איתה סקס וכשהיא סירבה לו, הרביץ לה ובכוח אנס אותה ואחרי זה זרק אותה מהאוטו" (עמ' 1 להודעה מיום 10.2.07). אף חברו של העורר, רומן סטפנוב – אשר הסיע את המתלוננת לתחנת המשטרה – ציין כי כאשר בא לקחת אותה לתחנת המשטרה היא בכתה ו"לא אמרה כלום" (עמ' 3 להודעתו של סטפנוב מיום 10.2.07).

על יסוד כל אלה, הגעתי למסקנה כי לא נפלה שגגה במסקנת בית-משפט קמא לפיה נגד העורר קיימת תשתית ראייתית לכאורית ברמה הנדרשת. בנסיבות אלה, איני סבור כי יש מקום להורות על שחרורו על העורר לחלופת מעצר, נוכח הטעמים עליהם עמד בית משפט קמא.

הערר נדחה.