בש"פ 3477/17 פלוני נ. מדינת ישראל

המבקש עותר למתן ארכה להגשת ערעור על גזר דין מיום 16.2.2017.

לאחר שעיינתי בטענות המבקש והמשיבה - המתנגדת לבקשה - ובהתייחסויות בא-כוח המבקש בערכאה קמא, הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר למבוקש.

הבקשה הוגשה כשלושה וחצי שבועות לאחר שהמועד להגשת הערעור חלף. המבקש היה מיוצג בערכאה קמא ובא-כוחו הבהיר כי הודיע לו על גזר הדין יום לאחר הינתנו. לדבריו המבקש לא אמר לו כי הוא שוקל להגיש ערעור על גזר הדין ולכן לא ציין בפניו את המועד האחרון להגשת הערעור, ועוד הוסיף כי אינו זוכר באיזה תאריך נמסר למבקש עותק של גזר הדין. המבקש מצידו טוען בבקשה כי "לא היה בטוח" מהו המועד האחרון להגשת הערעור, ובהתייחסות נוספת שהגיש ציין כי היה ב"הלם נפשי" אשר בשלו לא הבין כי עליו להגיש את הערעור בתוך פרק זמן קצוב. עוד טוען המבקש כי עורך דינו סיים לייצג אותו לאחר מתן גזר הדין, אך זה הבהיר בהתייחסות שהגיש כי לאחר מתן גזר-הדין הוא היה בקשר עם המבקש (בנוגע לוועדת מיון למאסר ולדחיית מועד תחילת המאסר). כן אוסיף כי בהחלטה מיום 25.6.2017 נדרש המבקש להבהיר באיזה מועד נמסר לו עותק של פסק הדין, אף בתשובה שהגיש לא כלל הוא כל התייחסות לעניין זה.

הנה כי כן, גזר הדין הומצא לבא-כוח המבקש במועד הינתנו ולמחרת עידכן הוא את המבקש על מתן גזר הדין. לדברי בא-כוח המבקש בערכאה קמא המבקש לא עשה כל ניסיון לברר עימו מהו המועד האחרון להגיש את הערעור, למרות שהוא היה עימו בקשר בעניין אחר. כמו כן המבקש לא הבהיר מתי נמסר לידיו עותק של גזר הדין עצמו.

בהינתן האמור טענת המבקש לפיה "לא היה בטוח" מהו המועד הנכון להגשת הערעור אינה מצדיקה מתן ארכה, שכן היה עליו לעשות ולוּ פעולות מינימאליות סבירות לבירור המועד הרלבנטי (כגון בירור עם בא-כוח בהליך קמא). אעיר בהקשר זה כי טענת המבקש לפיה לא הגיש את ההליך במועד בשל ההלם בו היה נתון בעקבות גזר הדין נטענה בתשובה מטעמו בסתמיות מבלי פירוט או תמיכה באסמכתא כלשהי, וכי טענתו בתשובה לפיה עורך דינו "ניסה להסביר ל[ו] את משמעות של סיבת הערעור" אינה ברורה שהרי בבקשה המקורית נטען כי בא-כוחו סיים לייצגו, וגם עורך הדין טוען כי המבקש כלל לא שוחח עימו לגבי הגשת ערעור.

בנסיבות אלו כולן סבורה אני כי המבקש לא הוכיח קיומו של "טעם ממשי המניח את הדעת" המצדיק מתן ארכה, ולפיכך הבקשה נדחית.