בש"פ 3487/01 איליה נזרוב נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרעות, הפרעה לשוטר, בריחה ממשמורת חוקית, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה של ממש והיזק בזדון. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, השתתף העורר ביום 27.3.01 בהתפרעות המונית בכיכר גרוס בחברון, שבמהלכה השליך אבן על רכב כיבוי שהגיע למקום, הפריע לשוטר שניסה לעכבו וניסה לברוח ממנו. אחרי שנעצר והוכנס לניידת משטרה, נמלט מידי השוטרים. למחרת היום, ב - 28.3.01, חזר העורר למקום והשתתף בהתפרעות המונית שבמהלכה יידו המתקהלים אבנים וביצים לעבר השוטרים. כמו כן תקף שוטר שניסה לעוצרו. ביום 22.4.01, בסמוך לכיכר גרוס בחברון, תקף עיתונאי שהגיע למקום בכך שהיכה אותו באגרוף בפניו. כמו כן גרם נזק למצלמתו.

בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' כרמל), בהחלטתו מיום 29.4.01, הורה כי העורר יוכל להשתחרר מן המעצר בתנאים שקבע וכנגד הפקדת מזומנים והמצאת התחייבות עצמית וצד ג'. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' הכט), בהחלטתו מיום 1.5.01, ביטל את ההחלטה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. מכאן עררו של העורר.

2.בדיון לפני לא חלק בא כוח העורר על כך שיש ראיות לכאורה להוכחת האישומים, אולם טען שלא מתקיימת כאן עילת מעצר. עוד הדגיש כי העורר אינו מסכן את הציבור וכי אם ישוחרר בתנאים - שעיקרם הרחקתו מחברון - וכנגד הפקדת ערובות, כפי שקבע בית משפט השלום, יובטחו מטרות המעצר. כנגדו טענה באת כוח המדינה כי התנהגותו של העורר מעידה עליו שאין לתת בו אמון ולפיכך אין לשחררו מן המעצר.

3.עיינתי בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות וכן בחומר החקירה שהוגש לעיוני. אכן, יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים וכן מתקיימת עילת מעצר. כמו כן מקובל עלינו כי, בדרך כלל, יש לעצור נאשמים בעבירות כגון אלה עד תום ההליכים. עם זאת התרשמתי במהלך הדיונים כי העורר הוא בעל אישיות חריגה וכי יש, אולי, מקום לנהוג בו בדרך אחרת. לענין זה יצוין כי העורר הוא יליד 21.2.78, שעלה לישראל לפני שנים ספורות מקזחסטן, וכפי שעולה מרישום פלילי משנת 1996 שהוגש "אינו מסוגל לעמוד לדין בגין מחלת נפש".

במצב דברים זה נראית לי הצעתו של בא כוח העורר לשחרר את העורר בתנאי שישהה בבית מגורים בצפת ולא ייצא ממנו אלא ללימוד בישיבה סמוכה, תוך הבטחת קיום התנאים על ידי השגחה הדוקה, בצירוף ערובות והתייצבויות במשטרה לעיתים מזומנות. סבורני, כי בדרך זאת ניתן להבטיח את מטרות המעצר, תוך התחשבות במצבו המיוחד של העורר.

4.לפיכך אני דוחה את הערר, אולם העורר יהיה רשאי לבקש מבית משפט השלום בירושלים לשחררו בתנאים ובערובות, כפי שיקבע בית המשפט, במסגרת האמור לעיל.