בש"פ 3489/10 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי), לפי נדחה עררו של העורר נגד החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' אביב) להאריך את מעצרו של העורר עד ליום 7.5.10.

1.

העורר, תושב מזרח ירושלים, נעצר ביום 4.5.10 בחשד לביצוע עבירה לפי סעיף 7א לחוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות), התשנ"ה – 1994 (להלן: חוק היישום ).

בית משפט השלום הורה ביום 4.5.10 על מעצרו של העורר לארבעה ימים, לאחר שמצא כי חומר הראיות הסודי אשר הוצג לו מעלה חשד סביר למעורבותו של העורר במיוחס לו. בית המשפט הבהיר כי לא ניתן לשקול את שחרור העורר בשל החשש לשיבוש הליכי החקירה. יחד עם זאת צוין כי "...לנוכח החומר ואופי העבירות המיוחסות לחשוד, בשלב זה דומני כי ראוי שמעקב בית המשפט יהיה צמוד יותר על פעולות המבקשת כדי לוודא כי אין מדובר במעצר אשר לא יביא לדבר בעקבותיו".

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. הערר נדחה לאחר שנמצא כי קיימת עילה ברורה של שיבוש מהלכי חקירה אם ישוחררו העורר ויתר המעורבים. כן צוין כי מדובר בחקירה מסועפת ומורכבת ויש הצדקה לרצון המשיבה לבצע את החקירה בתנאי מעצר. בית המשפט הסכים כי על פני הדברים אין מדובר בעבירות בטחוניות מהמדרגה הראשונה, אולם כל עוד עומד חוק היישום בעינו, יש לראות בגוף החוקר חשדות לביצוע עבירות לפי חוק זה כממלא את תפקידו. בית המשפט נדרש גם לטענת בא כוח העורר כי סעיף 7א לחוק היישום אינו חוקתי, אך סבר כי ראוי לברר טענה זו בעת שיוגש כתב האישום על עבירה זו ולא בהליך המעצר.

2.

בא כוח העורר טוען כי סעיף 7א לחוק היישום אינו עומד בתנאי סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפרט מכוון הוא טיעונו זה נגד המילים "לרבות גוף מודיעין של כוח מזוין" בסעיף 7א(ג) לחוק היישום. תכלית הסעיף אינה ראויה לדידו בהיותה תכלית פוליטית, ולפיכך האמצעי בו נעשה שימוש להגשמתו – המעצר – אינו חוקי. עוד נטען כי יישום הסעיף פוגע מעבר לנדרש בזכויותיו החוקתיות של העורר כתושב המדינה, מפלה אותו לעומת יתר תושבי המדינה אשר אינם קשורים לרשות הפלסטינית ואינו מידתי במיוחד בעת שממשלת ישראל פותחת בשיחות הקרבה עם הרשות הפלסטינית. לפיכך מבקש הוא להורות על שחרור העורר מעצר.

3.

בא כוח המדינה, אשר הציג בפניי חומר חסוי, מבהיר כי חוק היישום אינו אוסר על מגע או קשר עם הרשות הפלסטינית, אלא הוא אוסר על מעשים שיש בהם לפגוע בסמכות שלטונות המדינה. הוא סבור כי שלב זה, בו נבחנת שאלת המעצר עוד בטרם הסתיימה החקירה ובטרם הוחלט על הגשת כתב אישום, אינו השלב המתאים לבחינת הטענות לאי-חוקתיותו של חוק היישום. עוד צוין כי נבדקים כיווני חקירה נוספים.

4.

דין הערר להידחות. עיקר טיעוניו של העורר סובבים את שאלת חוקיותו של סעיף 7א לחוק היישום. טענות אלה אותן מבקש בא כוח העורר להעלות בתקיפה עקיפה של חוקתיות חוק זה, אין מקומן להתברר במסגרת הליכי המעצר. כפי שציין בית המשפט המחוזי, באפשרות בא כוח העורר להעלותן במסגרת ההליך העיקרי. כל עוד חוק זה עומד בתוקפו, הרי שרשויות החקירה מבצעות תפקידן בחוקרן חשדות לביצוע עבירות לפיו, ולטעמי לא ניתן לומר כי מדובר בחשדות שאין מקום לחוקרם. מדובר בשלבים ראשוניים של חקירה שראוי לקיימה וראוי לאפשר לחוקרים לבדוק ולגבש את כיווני החקירה. אבהיר, כי לא התעלמתי מטענת בא כוח העורר כי בית משפט זה נדרש כבר בעבר לתקיפה עקיפה של חוקים במסגרת הליכי מעצר, בהפנותו לבש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 11.2.2010). יחד עם זאת, ראוי להפנות את שימת הלב כי בעניין זה אוחד הדיון בבש"פ עם הדיון בעתירות שהוגשו לבית המשפט הגבוה לצדק באותו עניין. עוד יש לציין כי במוקדו של בש"פ 8823/07 עמד נושא נוכחותו של חשוד בעבירות ביטחון בהליכי המעצר נגדו והטענות נגד החוק הרלוונטי שם נגעו במישרין לשלב המעצר. בענייננו, לעומת זאת, מלין העורר על עצם השימוש בהליכים פליליים, ומשכך המקום הראוי להעלות הטענות הוא כאמור במסגרת ההליך העיקרי.

משכך, ומשלא הועלתה כל טענה נוספת, דין הערר להידחות.