בש"פ 351/99 פלוני נ. מדינת ישראל

עניינם של עררים אלה בפרשה של כפיית מעשים מיניים על נערה בת 16, תלמידה בבית-ספר תיכון, באמצעות איומים להפצת דיבתה בין תלמידי בית סיפרה, השפלות ואף שימוש בכוח. זאת, על-ידי חבורה בת שישה מתבגרים, מהם בני כיתתה. על חבורה זו נמנים העורר בבש"פ 351/99 (להלן: העורר 2), יליד 1981, שהיה המבוגר בחבורה, והעורר בבש"פ 348/99 (להלן: העורר 1), הצעיר ממנו בארבעה חודשים.

השישה מואשמים בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בכתב-אישום אחד, בעבירות של מעשה סדום, מעשה מגונה, קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים. אחד מן החבורה (שאינו עורר בעררים שבפניי) אף מואשם באינוס. לפי כתב-האישום, חברו השישה, בהרכבים שונים ובהזדמנויות שונות, ועשו במתלוננת זה אחר זה, לעיתים בנוכחות אחרים, מעשי סדום ומעשים מגונים. הם כפו עליה לשפשף את איברי מינם ולבצע בהם מין אוראלי. העורר 2 אף הציע הספקת שירותי המין של המתלוננת לאחרים תמורת תשלום.

בית-המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות לכל האישומים שבכתב-האישום, וכי העבירות שבוצעו באכזריות מבססות חזקת מסוכנות שלא נסתרה. עם זאת, לאחר בדיקה אינדיבידואלית, הגיע בית-המשפט לכלל דעה כי ניתן לשחרר בתנאים מגבילים שלושה מן החבורה, שמעורבותם במעשים הפליליים הייתה פחותה, ואילו את שלושת האחרים - ובהם העוררים, שאותם ראה כמובילים - הורה לעצור עד תום ההליכים. וכך סיכם את מעשיהם של העוררים:

מעורבותו של [העורר 2] בפרשה הינה

עמוקה מאוד ומקובלים עלי דברי התובע, על פיהם הוא הרוח החיה בענין , הוא הלוחץ, המאיים והמניע שגרם למתלוננת להכנע . הוא מעורב במישרין ובאינטנסיביות בשלושת האישומים הראשונים באופן בוטה וחמור והוא אף תקף פיזית את המתלוננת כמפורט באישום 5 לכתב האישום. מיוחסות לו אמירות שאפילו אם נאמרו ללא כוונת אמת, יש בהן חומרה חריגה (וכוונתי לאמירות בענין

גביית כספים מנערים עבור שירותים מיניים שתבצע בהם המתלוננת אגב ציון העובדה שמחבריו - לא יגבה כסף). אמירות אלה מלמדות, מעבר למעשים החמורים בהם מעורב [העורר 2], גם על שיבוש ערכי גמור.

המשיב מעורב כמעט בכל מקרה שבו מגלה המתלוננת התנגדות ומעורבותו היא זו שגורמת לה, בדרך של לחץ ואיומים, לחזור ולהכנע .

הרושם הוא שהרעיון הנואל לרתום את המתלוננת לעגלת הפעילויות האמורה, הוא רעיונו של [העורר 2] והוא זה שעשה למימושו והמשכיותו. עמדתי היא כי על פני הדברים, המסוכנות הלכאורית ש[בעורר 2] רבה מאוד....

אני סבור שהראיות הלכאוריות

מצביעות, כאמור, על מסוכנות, עזות מצח, מוכנות לפגוע בזולת ולהשפילו בדרגת חומרה כזו שאינני סבור שחלופת מעצר תוכל לקדם.

גם ל[עורר 1] מעורבות עמוקה בפרשה וחלק פעיל מאוד בה. [העורר 1] סייע באופן פעיל לזימונה של המתלוננת לאירוע שבמהלכו אירעו אירועי האישום הראשון. בלעדיו - ספק אם המתלוננת כלל הייתה מגיעה למקום והוא ידע כי הענין האישי שיש לה בו, יביאנה

לפגישה. [העורר 1] גם החל במעשים המיניים המגונים במתלוננת. ההתרשמות הינה ש[העוררים] הם אלה שגררו את הנערה למחול השדים אליו נקלעה ויכול ודווקא הוא, שידע שהוא עצמו הינו

הפתיון הראשוני, צריך היה להחלץ

לעזרתה ולגרום לפרשה לחדול באופן מידי.

מעורבותו באישום השלישי, אישום בו הביאו, הוא ו[העורר 2], 4 תלמידים נוספים, זרים למתלוננת, כדי שזו תקיים גם עמם יחסים, הינה

ענין חמור ומחוצץ הגורר מסקנה כי אכן המעורבות עמוקה יותר מהשתתפות חד פעמית או התפתות שאין בצדה דבר נוסף.

שני העוררים הודו בחקירתם במשטרה בביצוע המעשים, אלא שהסבירו כי נעשו בהסכמתה של המתלוננת ואף ביוזמתה. בעררם בפניי טענו כי התשתית הראייתית

שהציגה התביעה אינה בעוצמה המספקת למעצר. שכן, כנגד עדותה של המתלוננת עומדות עדויות בני החבורה, הנתמכות בראיות אחרות המוכיחות כי המתלוננת סיפרה לתלמידי כיתתה על מעשיה המיניים. לחלופין, טענו העוררים כי לנוכח גילם הצעיר וההשפעה השלילית של המעצר עליהם, ראוי היה לשחררם בתנאים מגבילים. בעניין זה הסתמכו על תסקירים של שירות המבחן, שהמליץ על שחרור השניים, ועל חוות-דעת מומחים שהמליצו על מתן טיפול נפשי בתנאים של מעצר בית. כך, כתבה ד"ר גרציאלה

כרמון

אלמוסני , פסיכיאטרית לילדים ולנוער, כי יש "לשחרר את [העורר 2] למעצר בית מכיוון שאינו מסוכן לחברה והוא זקוק באופן דחוף לטיפול פסיכותרפויטי ותמיכה של בני משפחתו". אף ד"ר נעמי כהן, אשר ביקרה את העורר 1 בתא מעצרו, חיוותה דעתה כי "מעצר בית בתנאים מגבילים מומלץ מאוד עבורו. מצב זה יאפשר לו לקבל טיפול נפשי לפחות פעמיים בשבוע - מה שאינו מתאפשר בתנאים הקיימים היום".

לא מצאתי ממש בטענות הנוגעות לעוצמת התשתית הראייתית

הלכאורית .

האישומים מושתתים על עדותה של המתלוננת. עדות זו נתמכת בעדויות אנשים, שחזו בחלק מן המעשים אך לא השתתפו בביצועם, וכאמור, העוררים עצמם הודו בביצוע המעשים המיניים. אומנם העוררים טענו כי המעשים בוצעו בהסכמת המתלוננת, אך הגירסה

שעל-פיה נערה תלמידת בית-ספר התמסרה מרצונה לחבורת מתבגרים אשר נהגו בה כפרוצה, ואף יזמה מתן שירותי מין על-פי תור, לעיתים בנוכחות אחרים, אינה מתקבלת לכאורה על הדעת. ככלל, נסיבות אלה אף מלמדות כי לא הייתה הסכמה. ראו דברי הנשיא שמגר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פ"ד מח (1) 302, בע' 326.

אני סבורה גם כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי לעצור את השניים עד תום ההליכים.

אכן, העוררים הם קטינים, עברם נקי והמעצר - שהוא קשה לכל אחד - קשה להם שבעתיים בגילם הצעיר. אין לי ספק כי מבחינתם הסובייקטיבית, שחרורם ממעצר בצירוף טיפול נפשי עשוי היה להיטיב עימם. ברם, אל מול שיקולים אלה עומדת ההגנה על שלום הציבור והיא גוברת עליהם במקרה זה. בעניין זה כתבתי את הדברים הבאים:

שלום הציבור הוא ערך יסודי, ובלא שמירה עליו אין קיום לזכויות האדם בכלל ולזכויותיהם של קורבנות העבריינים בפרט. על-כן אין חולק כי יש מקרים שבהם יגבר שלום הציבור על-פני זכות היסוד של הנאשם לחירות, כך שנאשם המסכן את שלום הציבור ייעצר. יתר-על-כן: כאשר הנזק הצפוי לשלום הציבור הוא ממשי ואינו דבר של מה בכך, נתונה עדיפות ברורה וחד-משמעית לשלום הציבור על פני חירות הנאשם. על-כן, כאשר על כפות המאזניים ניצבות, מצד אחד פגיעה ודאית בחירות הנאשם אם ייעצר, ומצד שני פגיעה ודאית בשלום הציבור אם הנאשם לא ייעצר, תיסוג חירותו של הנאשם מפני שלום הציבור והנאשם ייעצר. המחוקק לא הסתפק בכך - ובדין לא הסתפק - ונתן בידי בית המשפט שיקול-דעת להורות על מעצר נאשם, ובכך לפגוע באופן ודאי וחמור בחירותו, אף מקום בו הפגיעה הצפויה בשלום הציבור אינה ודאית, אלא יש "יסוד סביר לחשש" כי הנאשם, אם לא ייעצר, יפגע בשלום הציבור.

[ דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, בע' 644.]

החשש לשלום הציבור ולביטחונו אינו כולל בחובו רק פגיעה פיזית אפשרית מצד הנאשם, אלא הוא משתרע גם על פגיעה נפשית העשויה להיגרם לקורבן העבירה כתוצאה משחרור הנאשם. חשש זה קיים בעיקר לגבי קורבן עבירה מינית. עמדה על-כך השופטת ביניש

בבש"פ 1353,1337,1334/98 פלונים נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם):

...בעבירות אינוס מהסוג המיוחס לעוררים קיים סיכון טבוע כי אם ישתחרר ממעצרו מי שעולל את המעשים, תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי קשה ולחרדות, ותחוש כי נותרה ללא הגנה...

והשופט זמיר כתב בבש"פ 90/99 מדינת ישראל נ' פלונים

(טרם פורסם):

במיוחד בעבירות מין, אפשר שתהיה קיימת סכנה כי שחרור הנאשם מן המעצר, ובמיוחד כאשר מדובר בקבוצת נאשמים, יגרום פגיעה נפשית קשה לקרבן העבירה. גם סכנה מסוג זה עשוייה להיות שיקול נגד שחרור נאשמים מן המעצר.

חשש זה עולה עד כדי ודאות במקרים מסוג המקרה שלפניי, כאשר עבירות המין בוצעו על-ידי חבורה השייכת לחברה שבה חי הקורבן.

בענייננו, שחרורם של העוררים, שהיו מובילי המעשים האכזריים והמשפילים שנעשו במתלוננת בעת שלמדה עימם באותו בית-ספר, עשוי לגרום לה לפגיעה נפשית קשה. בנוסף, קיים חשש כי השניים, שכפו על המתלוננת מעשים מיניים תחת איומים לביישה, עשויים גם להשפיע עליה לחזור בה מעדותה.

אשר-על-כן, אני דוחה את שני העררים.