בש"פ 3513/17 עלי אבו קוש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור המופנית כלפי פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 16.2.2017, הדוחה ערעור שהגישו המבקשים על גזר דין שהושת עליהם בבית משפט השלום בבאר-שבע, לאחר שהורשעו (על פי הודאתם) בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר, ובאי קיום צו הפסקה שיפוטי.

עיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה (המתנגדת לבקשה) ובכל החומר שבתיק, ולבסוף החלטתי - הגם שקיימים בענייננו שיקולים המושכים לכיוונים מנוגדים - כי הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה.

צודקת המשיבה בטענתה כי התנהלות באי-כוח המבקשים אינה נקיה מספקות. אלו טענו כי האיחור בהגשת ההליך - איחור של כשלושה שבועות - נגרם בעיקרו בשל הצורך להשיג את חומרי החקירה. ואולם מן התיאור שבתגובת המשיבה עולה הרושם כי באי-כוח המבקשים לא פעלו בנמרצות ובשקידה המתבקשות בנסיבות העניין להשגת חומרי החקירה (השתהו בין פניה אחת לשניה) מה גם שלבסוף כלל לא הגיעו לצלם את חומר החקירה במשרדי המשיבה. כן נראה כי המשוכה הניצבת בפני המבקשים בהליך גופו גבוהה היא.

אולם מן הצד השני גם מתגובת המשיבה עולה כי באת-כוח המבקשים, עורכת הדין צרפתי, פנתה לבא-כוח המשיבה (בקשר לחומרי החקירה) כשבועיים וחצי לאחר מתן פסק הדין, ושבה ופנתה מספר ימים לפני שהמועד להגשת ההליך חלף, והמשיבה אף ציינה בתגובתה כי המבקשים אכן העמידו אותה על כוונתם להשיג על פסק הדין טרם חלוף המועד להגשת ההליך. בנוסף טענה באת-כוח המבקשים לקיומן של נסיבות אישיות מצערות, שגם אם אין בהן ליתן הסבר למלוא העיכוב (בין היתר כיוון שהיא מייצגת במשותף עם עורך נוסף), יש להניח כי נסיבות אלו לפחות הקשו על הגשת ההליך במועדו. כן יש ליתן משקל למשמעות פסק הדין עבור המבקשים.

בנסיבות האמורות, לאחר איזון בין כל השיקולים עליהם עמדתי ובהתחשב באמת המידה הנוהגת עימנו בבחינת בקשה למתן ארכה להגשת הליכים ערעוריים פליליים, הגעתי כאמור למסקנה כי הכף נוטה לבסוף לקבלת הבקשה.

מטעמים אלו הבקשה מתקבלת.

המזכירות תפתח תיק מתאים בו תתויקנה בקשת רשות הערעור, הבקשה לעיכוב ביצוע והחלטה זו.