בש"פ 3516/10 מדינת ישראל נ. יוסי בן סימון

בפניי בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996.

1.

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע באשמת ניסיון שוד, תקיפה סתם והיזק בזדון. כתב האישום נושא שני אישומים. באישום הראשון נטען כי עת שהה המשיב בבית אמו בבאר-שבע, הוא ביקש ממנה כסף. משסירבה, שבר המשיב כוסות וצלחות בבית והכה את אמו בידיו וברגליו בכל חלקי גופה. באישום השני נטען כי בהמשך אותו יום בו התרחש האירוע המתואר באישום הראשון, התנפל המשיב ברחוב על אישה ילידת 1951 (להלן: המתלוננת ), הכה אותה באגרופים ותפס שרשרת שענדה על צווארה. הוא הכה אותה בפניה, תפס את ידה והפילה על הרצפה. או אז משך בשערותיה של המתלוננת ובעט בה בעודה מוטלת על הרצפה, הכל על מנת ליטול ממנה את השרשרת. המתלוננת התנגדה וצעקה והמשיב עזב את המקום ללא השרשרת.

2.

בקשה שהגישה המבקשת למעצרו של העורר עד תום ההליכים, עם הגשת כתב האישום נגדו, התקבלה. בית המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה וכי למשיב עבר פלילי מכביד, הוא ריצה עונשי מאסר בעבר ולחובתו מאסר על תנאי בר הפעלה. בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר שהמשיב לא הציע חלופת מעצר ואין מי שיחתום על ערבות בעבורו, לא ניתן להסתפק בהרחקתו מבאר-שבע.

3.

המבקשת סבורה כי מסוכנותו של המשיב עולה נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו, מהאלימות שנקט כלפי אמו וכלפי קרבן מזדמן. כן נתמכת מסוכנותו של המשיב בעברו הפלילי המכביד ובכך שביצע לכאורה את העבירות עת עונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. המבקשת מעדכנת כי פרשת התביעה הסתיימה ופרשת ההגנה אינה צפויה להימשך זמן רב. כעת קבוע דיון בתיק ליום 24.5.10 לשמיעת פרשת ההגנה ולסיכומים. לטענתה, כל הבקשות לביטול דיונים או לדחייתם היו בקשות של ההגנה מטעמיה. כך, למשל, הדיון האחרון בתיק נדחה לאחר שבא כוח המשיב לא התייצב לדיון.

4.

בא כוח המשיב פתח בהבהרה כי התייצב לדיון האחרון שהיה קבוע בתיק. לדבריו, מפאת דיונים קודמים התעכבה תחילת הדיון בתיק ובינתיים הוא נקרא לדיון באולם אחר. לגופו של עניין סבור הוא כי לא ניתן לומר כי בירור המשפט התנהל בקצב ראוי, כאשר מדובר בתיק הנוגע לשני אירועים נקודתיים, כאשר אמורים להעיד שישה עדים בלבד, אך התיק טרם הגיע לסיומו. לדבריו, כיום חל כרסום משמעותי בראיות התביעה: אם המשיב, העדה המרכזית לגבי האישום הראשון, הוכרזה עדה עוינת. בנוסף, מעדותה של המתלוננת, העדה המרכזית באישום השני, עולה כי היא עצמה לא זיהתה את המשיב כמי שתקף אותה.

לטיעון אחרון זה השיבה באת כוח המבקשת כי מקומו להתברר בהליך של עיון חוזר ומכל מקום לא הוצעה כל חלופה על-ידי בא כוח המשיב.

5.

דין הערר להידחות.

בפתח הדברים אציין כי לא אדרש לטענה בדבר כרסום בראיות. ככלל, טענה זו מקומה הראוי להתברר הוא בהליך של בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי ובאפשרותו של הסנגור לפנות בהליך כאמור. הדברים נכונים בפרט כאשר חומר הראיות אינו בפניי ואף באת כוח המדינה לא יכולה היתה להתייחס לטענה לגופה.

כידוע, ככל שמתארך משפטו של נאשם אל מעבר לתקופת המעצר הסטטוטורית, משתנה בהדרגה איזון האינטרסים שעורך בית המשפט באופן שככל שמתארכת התקופה, גובר משקלן של זכויות הנאשם ובפרט זכותו לחירות וחזקת החפות העומדת לו, ונגרע ממשקלו של האינטרס הציבורי. יחד עם זאת, שינוי זה הדרגתי הוא והוא נבחן בכל מקרה על-פי נתוניו הייחודיים.

במקרה שלפנינו מתבקשת הארכת מעצר ראשונה, כאשר משפטו של המשיב נמצא בשלב מתקדם וסביר להניח שאף יסתיים בהכרעת דין בתוך תקופת המעצר המבוקשת. אכן, מקובל עליי טיעונו של הסנגור כי אין מדובר בתיק מורכב או בתיק מרובה נאשמים ועדים. אין ספק כי בשמיעה של הראיות יום אחר יום היה בירור התיק מסתיים בפרק זמן קצר בהרבה. יחד עם זאת, המציאות השוררת בבתי המשפט מוכרת היטב ואינה מאפשרת פעמים רבות שמיעה רצופה. כך או כך, בשלב זה מצוי משפטו של המשיב בשלב מתקדם ודי לנו בכך. האישומים המיוחסים למשיב מלמדים לכאורה על אלימות הטמונה בו ועל הסיכון הנשקף ממנו לקרובים לו, כמו-גם לעוברי אורח תמים. מסוכנות זו נתמכת גם בעברו הפלילי של המשיב בעבירות רכוש, אלימות וסמים ובעובדה שהוא לא נרתע לכאורה מלעבור עבירות פעמיים חרף עונש מאסר שהיה תלוי ועומד נגדו. במצב דברים זה, ומשלא הוצעה כל חלופה של ממש, אני סבורה כי יש להיעתר לבקשה.

מעצרו של המשיב מוארך בזאת בתשעים ימים מיום 18.5.10 או עד למתן פסק דין בת.פ. 8206/09 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.