בש"פ 352/10 סאקר אבו רקייק נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, שדחה את השגותיו של העורר כנגד החלטתו של בית משפט השלום לעוצרו עד תום ההליכים. בכתב האישום שהוגש לערכאה הדיונית נטען, כי בשתי הזדמנויות סחר העורר בסם מסוכן מסוג הרואין. במקרה האחד הפנה העורר בחודש יולי 2009 סוכן משטרתי לאשה שסיפקה לו את הסם, ובמקרה האחר שהתרחש לאחר ימים לא רבים בוצעה העסקה ישירות עם העורר.

שתי ערכאות קמא אשר בחנו את ראיות המשיבה, מצאו כי יש בהן לכאורה כדי להוכיח את הנטען בכתב האישום, אף שהועלה ספק אם האירוע הראשון היה בגדר סחר בסם או תיווך בסם. מממצא זה לא ראיתי מקום לשנות, ועל כן קמה נגד העורר עילת מעצר סטטוטורית, מכח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. בהמשך, סברו שתי ערכאות קמא כי אין מקום לסטות בעניינו של העורר מההלכה לפיה דינם של הסוחרים בסם להיעצר אף בטרם הורשעו בדין, ועל החלטה זו משיג העורר. להשקפתו, נוכח גילו הצעיר ועברו הנקי מהרשעות קודמות, נכון היה להמיר את המעצר בחלופה אחרת, שתיבחן על ידי שרות המבחן.

אין בידי להיעתר לערר. חרף גילו הצעיר, מן הראיות עולה לכאורה כי בשני מועדים סמוכים בחודש יולי 2009, סחר העורר בסם מסוג הירואין. עובדות אלו ככל שתוכחנה מצביעות על סכנה הנשקפת מהעורר, הואיל ונראה כי הוא מכיר את מקורות הסם, עד כדי יכולת לסחור בו תוך הפצתו ללקוחות מזדמנים. על חומרתו של נגע הסמים נדמה כי אין צורך להרבות מלים, ולפיכך מי שנתן את ידו להפצתו של נגע זה מתוך כוונה לזכות ברווח קל, דינו להיות נתון מאחורי סורג ובריח גם בטרם הורשע. נוכח האמור, אינני סבור כי יצאה שגגה מתחת ידו של בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.