בש"פ 3523/06 מעטצם אבן סעיד נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' צלקובניק) בדבר מעצרו של העורר עד תום משפטו.

2.לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום כנגד שני נאשמים, אחד מהם הינו העורר והשני שמו כמאל (להלן - כמאל). על פי הנטען, הועסקו הנאשמים כעובדים בתחנת דלק ברמת חובב שבנגב. הנאשמים נימנים על שבט בדואי מסוים. מנהל התחנה ועובד אחר ששמו עומר משתייכים לשבט בדואי אחר. באישום הראשון נטען, כי בחודש אוגוסט 2005 התלונן כמאל כי בוצע שוד בתחנה שעה שהוא עבד במקום. מנהל התחנה חשד שכמאל היה מעורב בשוד והוא עוכב לחקירה על ידי המשטרה. בעקבות זאת התכוון מנהל התחנה לפטר את כמאל. בהמשך, כך לפי כתב האישום, קשרו העורר וכמאל קשר נגד מנהל התחנה להפחידו, לאיים עליו ולהביא לכך שיעזוב את תפקידו. זמן קצר לאחר האירוע ועיכובו של כמאל לחקירה התקשרו אנשים שזהותם איננה ידועה למנהל התחנה ואיימו לפגוע בו אם כמאל אמנם יפוטר. האישום הראשון ייחס לשני הנאשמים עבירות של קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים. כתב האישום כלל ארבעה אישומים נוספים בעלי אופי דומה. מדובר בהם על אירועים שונים של סחיטה שנעשו כלפי מנהל התחנה, כלפי מנהל האזור של חברת הדלק המעורבת וכלפי קצין משטרה שהציג עצמו כעוזר של מנכ"ל חברת הדלק. כך, למשל, במפגש עם קצין המשטרה, שהציג עצמו כאמור, התייחסו העורר וכמאל לנזקים שנגרמו לתחנת הדלק, לפריצות לתחנה ולאירועים נוספים. העורר ביקש לשמש כמנהלה של תחנת הדלק וכאשר סורב הוא השמיע דברי איום והכל במטרה לגרום למינויו של העורר כמנהל התחנה ולסילוקו של האדם שפעל כמנהל אותה עת.

3.בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המעצר שהגישה המשיבה בכל הנוגע לעורר, בעוד שלגבי כמאל נקבע כי יוגש תסקיר מעצר. בהמשך, כמאל אמנם שוחרר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי מצא, כי קיימות ראיות לכאורה וכן עילת מעצר. ההבחנה בין שני הנאשמים, העורר וכמאל, התבססה על כך שמעורבותו של זה האחרון הייתה "פסיבית יחסית".

4.עיינתי בחומר הראיות ולאורו שוכנעתי, כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים המיוחסים לעורר (ואף לכמאל). הדבר עולה בבירור מאמרות של מנהל התחנה, של מנהל האזור של חברת הדלק ושל קצין המשטרה שהציג כעצמו כאילו הוא עובד של חברת הדלק. אף עילת מעצר קיימת במקרה זה. השאלה הנשאלת היא האם אין מקום לשחרורו של העורר, לאחר שהוחלט לשחרר את הנאשם האחר. אף בעניין זה מסכים אני עם בית משפט קמא, כי מעורבותו של העורר, כעולה מן החומר שבכתב, גדולה הייתה מזו של חברו כמאל. אי לכך, מוצדקת הייתה ההבחנה בין השניים.

5.אשר על כן, הנני מחליט לדחות את הערר.