בש"פ 3525/12 מוהנא עבדאלעזיז נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 4.4.12 אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בת"פ 45357-12-11.

רקע

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שני אישומים. על פי הנטען באישום הראשון, ביום 3.12.11 הצית העורר במזיד את מכוניתה של אחייניתו אשר חנתה בבית הוריה, עקב התנגדותו לגירושיה. המכונית עלתה באש וחלקה הקדמי נשרף. בגין מעשהו זה יוחסה לעורר עבירה של הצתה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

חוק

העונשין ). על פי עובדות האישום השני, במהלך דיון בבקשה להארכת מעצרו של העורר בבית משפט השלום בחדרה ביום 14.12.11, איים העורר על שוטר בכוונה להפחידו. בגין מעשהו זה יוחסה לעורר עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. ביום 11.1.12 החליט בית המשפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. כמו כן, בית המשפט התרשם שהוא מסוכן ומצא כי בנסיבות העניין קם חשש לשיבוש הליכי משפט מצד העורר על דרך השפעה על עדים. בהחלטתו עמד בית המשפט על המסוכנות המוגברת המגולמת במעשה הצתה, המלמדת על פוטנציאל לסיכון הזולת בנסיבות אחרות. לפוטנציאל מסוכנות זה מצטרפים איומי העורר על שוטר שחקר אותו לאחר מעצרו המלמדים גם הם על החשש למסוכנות העורר. לפיכך, נקבע כי קמה עילת מעצר אולם בנסיבות המקרה וברגישות המתבקשת לרקע ביצוע המעשים, אין בכך כדי שלילת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. על כן הורה בית המשפט קמא על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר אשר יבחן אפשרות לחלופת מעצר ראויה, אשר תכלול כתנאי סף מפקחים ראויים ללא עבר פלילי ובמרחק שיעלה על 50 קילומטר

מאום אל פאחם, מקום מוקד הסכסוך. עוד התבקש בהחלטה ששירות המבחן יבדוק את השפעת מחלתו הנפשית של העורר על מעשיו.

3.

בתסקיר שהוגש לבית המשפט, המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופה שהוצעה, בבית אחות העורר בנצרת, זאת למרות שהמפקחים נמצאו ראויים לכך. שירות המבחן התרשם כי מדובר

באדם שסובל משינויים במצבו הנפשי, מה שמגביר את מסוכנתו ואת הקשיים שבהשגחה עליו במסגרת חלופת המעצר. כמו כן, צוין כי במצבו של העורר קיים סיכון אובדני פוטנציאלי, ללא סיכון מיידי. בשל הפער בין התייחסות העורר לנסיבות מעצרו לבין עובדות כתב האישום, כלשונו, קבע שירות המבחן כי קיים פוטנציאל להישנות מעשים דומים בעתיד. בנסיבות אלה המליץ שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, כאמור, מאחר ולא יהיה בידה לאיין את מסוכנותו וסבר כי מסגרת פסיכיאטרית סגורה עשויה לתת מענה הולם למצבו הנפשי.

4.

בהתבסס על תסקיר זה, קבע בית המשפט קמא כי לא מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים סטייה מהמלצת שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, והורה כי העורר יישאר במעצר עד להחלטה אחרת. עם זאת, נקבע כי כיוון שהתסקיר התבסס על חוות דעת פסיכיאטרית, עניינו של העורר יופנה לפסיכיאטר המחוזי לצורך קבלת חוות דעת פסיכיאטרית עדכנית באשר לרמת מסוכנותו. כמו כן הורה בית המשפט על הכנת תסקיר משלים מטעם שירות המבחן אשר יביא בחשבון את חוות דעתו העדכנית של הפסיכיאטר המחוזי.

5.

הפסיכיאטר המחוזי מצא כי העורר כשיר לעמוד לדין ושהוא אינו חולה במחלת נפש. לצד זאת, התרשם מחוסר יציבות נפשית של העורר אשר עלול להוביל להתפרצויות מסוכנות. כן התרשם כי העורר אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי והמליץ על השגחה מיוחדת בתא המעצר על רקע היסטוריה של ניסיון אובדני.

6.

לאחר קבלת חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי והתסקיר המשלים, אשר חזר על המלצות התסקיר הראשון, עמד בית המשפט על חומרת העבירות המיוחסות לעורר ועל מצבו הנפשי המעורער כפי שעולה מחוות הדעת בעניינו, המסוגל להביא לידי סיכון הציבור והעורר עצמו. כמו כן שקל בית המשפט את הקושי שעליו הצביע שירות המבחן לאיין את מסוכנות העורר באמצעי פיקוח רגילים. אשר על כן, נותר בית המשפט בעמדתו כי במקרה זה לא מתקיימים החריגים המצדיקים סטייה מהמלצת שירות המבחן והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי.

7.

סנגורו של העורר טוען כי ההליכים בעניינו של העורר התמשכו באופן ניכר והם צפויים להימשך זמן רב נוסף, מה שמצדיק את שחרורו ממעצר. הסנגור אף סבור כי ההשפעה השלילית של המעצר על מצבו הנפשי של העורר, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות הדעת בעניינו של העורר, צריכה להטות את הכף לטובת שחרורו מהמעצר. זאת ועוד, לדידו, החשש למסוכנות עצמית של העורר, אשר בגינו הסתייג שירות המבחן משחרור העורר ולא בשל מסוכנות לביצוע עבירות נוספות, פחת במהלך תקופת מעצרו ואינו מצדיק מעצר עד תום ההליכים. זאת, כיוון שניתן להסתפק בחלופת המעצר שהוצעה על ידי שירות המבחן בשילוב טיפול נפשי שוטף. עוד טוען הסנגור כי במהלך העברת העורר לדיון בבית המשפט קמא הוא נפגע באצבעו, אושפז מספר ימים בבית החולים וכתוצאה מחוסר טיפול רפואי הולם אצבעו נקטעה בניתוח רפואי. בכך מוצא העורר תימוכין לטענתו כי העורר אינו זוכה לטיפול הולם מהשב"ס ולכן יש לשחררו לחלופת מעצר. לבסוף, נטען שהמשך המעצר גורם לעורר נזק כלכלי חמור והביא לשלילת זכאותו לקצבת נכות כללית, דבר שהשאיר את משפחתו ללא כל מקור פרנסה. לפיכך מבקש הסנגור להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בעיר נצרת בפיקוח ארבעה ערבים צמודים.

8.

באת כוח המשיבה סבורה כי דין הערר להידחות. בדיון שלפניי טענה כי סנגור העורר מנסה להסיט את הדיון לעניין המסוכנות העצמית, כאשר למעשה יש להתמקד במסוכנותו כלפי הציבור. באת כוח המשיבה מוסיפה וטוענת כי מבלי להקל ראש במצבו הנפשי של העורר, הוא אינו כה חמור כפי שהסנגור מתאר ויש בתנאי המעצר הקונקרטיים של העורר כדי למלא אחר המלצות הפסיכיאטר המחוזי. לדידה, מצבו הנפשי של העורר מצביע דווקא על מסוכנותו כלפי הציבור. כמו כן באת כוח המשיבה סבורה כי ההליכים נגד העורר אינם כה ממושכים. בין היתר, ההליכים התמשכו בשל מצבו הרפואי של העורר ואילוצי בית המשפט קמא. העדים המרכזיים העידו, ובאת כוח המשיבה מקווה כי פרשת התביעה תסתיים עד לחודש יולי, שבמהלכו צפויים להתקיים דיונים נוספים בתיק העיקרי.

9.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בענייננו קיימת עילה למעצר העורר עד תום ההליכים בשל מסוכנותו למתלוננת ולציבור לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. החלטת בית המשפט קמא דנן הינה מבוססת היטב ואינני מוצאת עילה להתערבות בה, זאת מהנימוקים שאפרוט להלן.

10.

מעשיו של העורר חמורים. לפי הנטען בכתב האישום, הוא הצית את רכבה של אחייניתו על רקע גירושיה, זאת ללא שיש לעניינה כל השלכה ישירה עליו ועל רקע מה שמכונה "כבוד המשפחה" (ר' עמ' 4 להחלטת בית המשפט קמא מיום 11.1.12). מעשה זה מעיד לכאורה על אדם המסוגל לנהוג באלימות מסוכנת כלפי סביבתו הקרובה גם מבלי לעורר נגדו פרובוקציה או להסב לו נזק נראה לעין. על חשש זה יש להוסיף את המלצת שירות המבחן שלא לשחרר את העורר לחלופת המעצר, למרות שהמפקחים שהוצעו לכך נמצאו ראויים. המלצת השירות התבססה, כאמור, על חשש כי בשל בעיותיו הנפשיות של העורר לא יהיה זה אפשרי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו במסגרת חלופת המעצר. לא זו אף זו, גם במעשי העורר לאחר מעצרו, כנטען באישום השני שבכתב האישום, כאשר הוא איים על שוטר בתפקיד במטרה להפחידו, יש כדי להצביע על פוטנציאל ממשי למסוכנות לציבור, המבסס את החשש הכללי לפוטנציאל הישנות מעשים אלימים.

11.

אינני מסכימה עם טענת הסנגור לפיה החשש למסוכנות עצמית הוא זה שהכריע את הכף לחובת העורר והביא להחלטה להשאירו במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קמא מצא שישנו פוטנציאל למסוכנות כלפי הזולת, ובייחוד כלפי המעורבים בפרשה. נכון, גם החשש למסוכנות עצמית הובא בחשבון הדברים, אולם מלבדו זיהה בית המשפט חשש כללי הנובע הן מסוג העבירה והרקע לביצוע המעשים, הן מהנסיבות הפרטניות של העורר. לכן גם אם מסוכנותו העצמית של העורר פחתה עם חלוף הזמן, עניין שלא הוכח על ידי הסנגור, אין בכך כדי לקעקע את המסקנה המתחייבת בנסיבות העניין כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, כהמלצת שירות המבחן.

12.

באשר לטענת העורר כי ההליכים בעניינו מתמשכים ואף צפויים להתארך עוד זמן רב. העורר עצור מזה כחמישה חודשים, העדים המרכזיים העידו זה כבר ולדברי באת כוח המשיבה פרשת התביעה צפויה להסתיים עד לחודש יולי. דומה כי הסיבות העיקריות להתמשכות ההליכים עד כה טמונות במצבו הרפואי של העורר ובאילוצי יומן בית המשפט. בנסיבות אלה לא מצאתי שיש בהתמשכות ההליכים משום שיקול המצדיק שחרורו לחלופת מעצר.

13.

לעניין טענות הסנגור בדבר הטיפול הרפואי הלקוי שקיבל העורר תחת פיקוח השב"ס. כזכור, במהלך מעצרו נפגע העורר באצבעו, ונטען כי היעדר טיפול רפואי מתאים הביא בסופו של דבר לקטיעת האצבע. בית המשפט קמא עמד על סוגיה זו בהחלטתו מיום 4.4.12 והורה שקצין הרפואה בשב"ס יעיין בנושא וייתן הנחיות מתאימות. אף אני מוצאת להעיר כי יש להקפיד שהעורר יימצא תחת פיקוח רפואי ופסיכיאטרי מתאים. אולם, אין בטענה זו כדי לשנות בכל הנוגע לדיון לגבי מסוכנותו של העורר והנימוקים למעצרו עד תום ההליכים.

אשר על כן, דין הערר להידחות. העורר ייוותר במעצר עד תום ההליכים.