בש"פ 3525/97 מדינת ישראל נ. אבוקישק אשרף

בבקשה לעיון חוזר הורה בית המשפט המחוזי (השופט א' בייזר) לשחרר את המשיבים "באותם תנאים בהם שוחרר הנאשם אחמד אלצוך" (נאשם 3 בכתב האישום, להלן - אלצוך). בהחלטתו שקדמה לכך, הורה השופט המלומד על מעצרם עד תום הליכים, של המשיבים ושל אלצוך. אלצוך שוחרר לאחר מכן בהסכמת המדינה, על-פי המלצת בית-משפט זה וזאת הן מפאת גילו (בן 18 ויומיים) בעת ביצוע העבירה והן בשל נסיבות אחרות הקשורות בחומר הראיות.

הנימוק לשחרור המשיבים הוא אפליה הנובעת מעצם שחרורם של הנאשמים האחרים. השופט המלומד לא הבהיר את נימוקו ולא פירט את השווה בין המעורבים שהוביל לקביעת קיומה של אפליה.

אין חולק על העיקרון לפיו אין לנהוג איפה ואיפה בין נאשמים המעורבים באותה פרשה לעניין מעצרם וכי עקרון השוויון נדרש בהתקיים נסיבות דומות ולאו דווקא זהות וכי ההבדלים המצדיקים הבחנה אינם יכולים להיות הבדלים של מה בכך. אלא שבדיקה מדוקדקת של השונה והשווה בין הנאשמים בענייננו, הובילתני למסקנה כי קיימת הבחנה של ממש ביניהם ומעצרם של המשיבים איננו בגדר אפליה בין שווים אלא הבחנה בין שונים. אבחנה זו עולה מן הנסיבות הקשורות בכל אחד מהם בקשר לעבירות המיוחסות להם, מחלקם בביצוע העבירות ומנתוניהם האישיים. כל אלה יוצרים שוני רלוונטי ביניהם לעניין המעצר.

אלצוך עמד במועד ביצוע העבירות על סף בגרות ואף שהעוררת ראתה בו בתחילת הדרך בוגר וביקשה להשוותו לבוגרים האחרים, שבה ושקלה בעניין ומצאה שוני רלוונטי בגילו הצעיר שהיווה בעיניה נסיבה אשר בהצטרפה לאחרות הביאה להסכמתה לשחררו בתנאים בעת הדיון בעררו בבית משפט זה. עוד עולה מדברי באת-כוח העוררת כי בהיותו בתחילת דרכו כבוגר ובהעדר ראיות למעורבות קודמת בסמים ובהתייחס לכך שעבד בצורה מסודרת קודם לכן, היה מקום לתת לו הזדמנות על-ידי המנעות ממעצרו בטרם התברר משפטו.

המשיב 1 היה בן 22, בוגר מאלצוך ב4- שנים. הוא היה השוכר של הדירה בה התנהלה פעילות עניפה ביותר של סמים שהתמשכה על-פני ימים רבים. הסמים והכלים להכנת הסם היו מפוזרים בכל הדירה, מוחבאים במקומות שונים. הוא לא רק הפך דירתו ל"בית-יוצר" של עיסוק בסמים, אלא שיתף בפעילות זו קטינים. מעורבותו ומסוכנותו של משיב זה איננה כזו של אלצוך והיא עולה עליה בצורה משמעותית. המשיב 2 היה בן 25, בוגר מאלצוך ב6- שנים. הוא שהה בחדר בו הוצתה האש וקיימות ראיות לכאורה שנטל חלק באותו מעשה, שהיה מיועד להשמדת ראיות, כל זאת תוך סיכונם של אחרים. הוא העיד על עצמו כי הוא צורך סמים יום-יום. בעברו עבירת אלימות אחת ועבירה של שימוש ברכב ללא רשות ונטישת רכב שבגינה הושת עליו מאסר בפועל. הוא השתתף בפעילות העבריינית החמורה הקשורה בסמים בכמויות גדולות הנזכרות בכתב האישום יחד עם המשיב 1 כאשר מופעלים באותה פעילות גם קטינים.

ההבדלים הנ"ל אינם הבדלים של מה בכך. אלה הם הבדלים של ממש המצדיקים מעצרם של המשיבים עד תום הליכים עקב מסוכנותם הנובעת ממעשיהם ומאופי הפעילות שהיו מעורבים בה לא באקראי. העבירות המיוחסות להם הן עבירות סמים שהן מן החמורות והמסוכנות שבעבירות, המסכנות את שלום הציבור בכלל וקטינים מתוכו בפרט.

שקלתי אם חלופת מעצר תהלום את המקרה שלפנינו ולא מצאתי חלופה שיש בה כדי להשיג את תכלית המעצר, כאשר ספק רב בעיני אם ביכולתו של גורם כלשהו (ההורים או המשפחה) למנוע בעד המשיבים עיסוק בסמים, סיכון, שאין מקום לנטלו.

אשר-על-כן אני מקבלת את הערר ומורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם.