בש"פ 3527/00 מדינת ישראל נ. פאבל ליפמן

1.זוהי בקשה להארכת מעצרו של המשיב למשך 90 ימים החל מיום 30.5.2000 או עד למתן פסק הדין בעניינו לפי המוקדם, וזאת בהליך בת.פ. 945/99 המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

2.אלה העובדות הצריכות לענין:

ביום 31.8.99 הוגש כתב אישום כנגד המשיב המייחס לו עבירה של נסיון לאינוס קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים.

על פי עובדות האישום, בשעות הלילה של 24-25.8.99 ראה המשיב את המתלוננת (ילידת 1986) כשהיא הולכת לכוון הבנין בו היא מתגוררת והחליט לאנסה. הוא עקב אחריה עד שהגיעה לבנין מגוריה ועלה עמה במעלית הבנין. כשהגיעה המעלית לקומה רביעית, תפס המשיב את המתלוננת ומנע ממנה בכח לצאת מן המעלית וניסה לשים שקית על ראשה כדי להתגבר על התנגדותה. המתלוננת נאבקה עם המשיב והצליחה להשתחרר ממנו ולברוח.

בגין אירוע זה הוגש נגד המשיב כתב אישום. המשיב הושם במעצר עד תום ההליכים לאחר שנקבע כי יש ראיות לכאורה ועילת מעצר כנגדו וכי לאור טיב המעשה המיוחס לו חלופת מעצר לא תתאים בעניינו.

ב13.9.99- הוקרא כתב האישום, ובעקבות חוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה, הורה בית המשפט על העמדת המשיב בפני ועדת איבחון למפגרים. עבודתה של ועדת האיבחון התמשכה ורק ב13.1.00- הוגשה לבית המשפט וממצאיה הם כי המשיב אינו בחזקת מפגר. כשהוברר זאת, הוחל בשמיעת ראיות ביום 7.2.00 והראיות נשמעו בארבעה מועדים, כאשר במסגרתם סיימה התביעה כמעט את כל פרשת ההוכחות מטעמה. אלא שלקראת תום פרשת התביעה, ביקש סניגורו של המשיב לקיים משפט זוטא על הודעות המשיב במשטרה וכן ביקש לפסול את מסקנות ועדת האיבחון ולהביא חוות דעת מקצועית בענין מצבו של המשיב ממומחה מטעמו. החלטת בית משפט קמא בעניינים אלה טרם ניתנה נכון למועד הגשת הבקשה.

על יסוד הנסיבות המתוארות, מבקשת המדינה הארכת מעצרו של המשיב לתקופה נוספת של 90 יום והערכתה היא כי קיים סיכוי טוב שהמשפט יסתיים בתוך תקופת ההארכה המבוקשת.

בא כוח המשיב הדגיש בתשובתו כי הוא חולק על ממצאי ועדת האיבחון ועומד על שלו כי המשיב לוקה בפיגור ועל בסיס הנחה זו יש לשפוט את מעשיו וכי מכל מקום אין מקומו במעצר עקב מצבו האישיותי הגבולי ובמיוחד בהתחשב בתקופה הארוכה שחלפה מאז הגשת כתב האישום.

3.בחנתי את נסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי יש לקבל את בקשת המדינה ולהעתר להארכה המבוקשת של מעצר המשיב כדי לאפשר את סיומו של המשפט בעודו שוהה במעצר.

בבוא בית המשפט לשקול בקשה להארכת מעצר מעבר ל9- חודשים, שומה עליו לשקלל מחדש את הגורמים שהיוו בסיס למעצרו של נאשם עד תום ההליכים בתחילת משפטו, כאשר למערכת גורמים זו נוסף נתון חשוב והוא - התמשכות ההליכים מעבר ל9- חודשים ועובדת היותו של הנאשם במעצר ממושך הנגזרת מכך. טעם התמשכות ההליכים מחייב איזון מחודש בין ערך ההגנה על חירותו האישית של הנאשם לבין ערך ההגנה על בטחון הציבור ומניעת שיבוש ההליך השיפוטי, וככל שהמשפט מתארך ובקשות ההארכה מתרבות, כך גובר משקלו של גורם זה באיזון המחודש הנעשה מעת לעת.

בענייננו, עומד שיקול התמשכות ההליכים הפועל לטובת הנאשם כנגד נתונים כבדי משקל הפועלים כנגד שחרורו. האישום המיוחס לו הוא חמור ואינו רק קשה כשלעצמו, אלא הוא מעלה חשש רציני לסיכון אפשרי של הישנות מעשים דומים באם המשיב ישוחרר. אין זה מסוג המקרים בהם ניתן למקד ולמקם את הסיכון הנובע מן הנאשם באופן שיאפשר מציאת חלופת מעצר אשר תנטרל במידה סבירה את החשש. שחרורו עלול, על כן, להוות סיכון לציבור גם אם תוצע חלופת מעצר כזו או אחרת, מה גם שמעולם לא הוצעה וגם כיום אין מוצעת חלופה של ממש.

כנגד שיקולי המסוכנות כבדי המשקל, ניצב גורם התארכות ההליכים. גורם זה אינו מכריע את הכף ואינו גובר על שיקול המסוכנות; משקלו מוקהה במידה מסוימת גם נוכח העובדה כי נמצאו טעמים אוביקטיביים להתמשכות ההליכים שאינם נעוצים באשמתו של גורם כלשהו הנוטל חלק במשפט ומדובר בשלב זה בהארכת מעצר ראשונה מעבר לתשעה חודשים. הצורך בחוות דעת ועדת האיבחון הצריך זמן המתנה ניכר, ולאחר מכן עריכת משפט זוטא לבקשת הסניגור גם היא צורכת זמן. צרכים אלה, שהם פועל יוצא טבעי להליך השיפוטי, מחייבים השקעת זמן, ואין לתלות את קולר התמשכות המשפט על מאן דהוא.

יוצא איפוא: נכון לעת זו, האינטרס הציבורי בהשארות המשיב במעצר כדי להבטיח את הציבור בפני מסוכנותו גובר בנסיבות הענין על ערך ההגנה על חירותו האישית אף על רקע התמשכות המשפט.

לאור זאת, אין מנוס מקבלת הבקשה ומתן הארכת המעצר המבוקשת.

4.אוסיף מעבר לנדרש, כי לא ראיתי לנכון לנקוט עמדה כלשהי ביחס לטיעוני בא כוח המשיב לענין תוקפה של חוות דעת ועדת האיבחון ביחס למצבו של המשיב ומששאלה זו איננה רלבנטית ישירות למיגזר הדיון בהליך שלפני. לצורך בקשה זו, נקודת המוצא היא, איפוא, כי מסקנות ועדת האיבחון לפיהן המשיב אינו לוקה בפיגור הן קבילות ומנחות.

5.לאור האמור, מוארך בזה מעצרו של המשיב בתשעים יום מיום 30.5.2000 או עד למתן פסק דין בעניינו, הכל לפי המוקדם.