בש"פ 3548/98 מדינת ישראל נ. אהרון סוסן

המדינה הגישה בקשה להארכת המעצר של המשיב בתשעים ימים נוספים החל מיום 18.6.98. הבקשה באה בפני השופט א' מצא שהחליט ביום 9.6.98 כי הדיון בבקשת המדינה יתקיים בפניו ביום 17.6.98, כלומר, יום אחד לפני המועד בו אמור היה להסתיים מעצרו של המשיב, לפי הנאמר בבקשת המדינה.

היום, 12.6.98, פנה בא-כוח המשיב אל בית המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה שבית המשפט יצווה לשחרר את המשיב ממעצרו על אתר. הטעם לבקשה היה שכתב האישום נגד המשיב הוגש ביום 11.9.97, ולפיכך תקופת המעצר שלו הסתיימה, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - חוק המעצרים) ביום 10.6.98.

לאחר שפרקליטות המדינה בדקה טענה זאת, התברר לה כי אכן טעתה. לטענתה, על כתב האישום שהוגש נגד המשיב הוטבעה חותמת של בית המשפט הנושאת באופן ברור את התאריך 18.9.97. על יסוד מסמך זה הוגשה הבקשה להארכת המעצר של בית משפט זה וההארכה נתבקשה רק מיום 18.9.97. כפי שנתברר לפרקליטות המדינה רק היום, לאחר שבא-כוח המשיב העלה טענה זאת בפני בית המשפט המחוזי, אכן מעצרו של המשיב הסתיים, על פי החוק, ביום 10.6.98.

על פי מצוות המחוקק, בסעיף 61 לחוק המעצרים, חובה היתה על בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב מן המעצר, בערובה או ללא ערובה. בעת הדיון שנערך בפני היום הוגשו לי הפרוטוקול של הדיון וההחלטה שניתנה היום על ידי בית המשפט המחוזי (השופט ז' המר). בהחלטה זאת קבע בית המשפט כי המשיב ישוחרר מן המעצר בתנאי שיפקיד בקופת בית המשפט סך של 50,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית וכפוף לתנאים מגבילים נוספים. בית המשפט הוסיף לאמור: "להסרת ספק הודגש בזאת כי השחרור יעשה לאחר הפקדת הסכום האמור". כיוון שעדיין לא היה סיפק בידי המשיב להפקיד את הערבות, הוא לא שוחרר מן המעצר, ואף הובא מכלאו להיות נוכח בדיון שהתקיים בפני.

הדיון בפני התקיים על יסוד בקשה שהוגשה היום על ידי המדינה "להורות על מעצרו של המשיב בהתאם לסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, וזאת עד לדיון בבקשת המדינה להארכת מעצרו מעבר לתשעה חודשים בבש"פ 3548/98 הקבוע לדיון בפני כבוד השופט מצא ביום 17.6.98".

אכן, לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, דומה כי אין בידי להורות על הארכת המעצר של המשיב, שהרי מעצרו הסתיים ובית המשפט המחוזי הורה על שחרורו. אולם סעיף זה מסמיך אותי להורות על "מעצר מחדש" לתקופה שלא תעלה על 90 יום.

לפיכך, השאלה שבפני היא, אם לעשות שימוש בסמכות זאת, כבקשת המדינה, בנסיבות המקרה. מצד אחד, אני לוקח בחשבון את העובדה שהמשיב שוחרר מן המעצר. מן הצד השני אני מתחשב בעובדה שהמשיב שוחרר מן המעצר עקב טעות. אין ספק כי השופט מצא, כאשר החליט ביום 9.6.98 לקיים את הדיון בבקשה להארכת מעצרו של המשיב ביום 17.6.98, הניח כי המשיב יהיה נתון במעצר עד יום 18.6.98, כפי שנאמר בבקשת המדינה. אחרת היה בוודאי מקדים את הדיון בבקשה למועד שלפני סיום תקופת המעצר. השאלה היא אם נכון וראוי שהמשיב יהנה מטעות זאת וישוחרר כעת מן המעצר. לדעתי, במצב זה, השיקול העיקרי בשאלה אם לעשות שימוש בסמכותי לפי סעיף 62 לחוק המעצרים הוא השיקול הכפול: ראשית, המסוכנות של המשיב; שנית, החשש להימלטות מן הדין.

על פי החומר שבפני, למשיב יש עבר פלילי מכביד של 14 הרשעות בגינן נדון למאסר פעמים אחדות. עכשיו הוא עומד לדין בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו בהיותו אסיר ברשיון, לאחר שהשתחרר בניכוי שליש מתקופת מאסר של שש שנים, ושעה שתלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על-תנאי, כל אחד מהם לתקופה של 24 חודש. כמו כן, הוגשה לי החלטה שניתנה על ידי השופט א' גולדברג בערר שהוגש לבית משפט זה על ידי המשיב בבש"פ 472/94, ובו נאמר בין היתר כך: "מתברר כי העורר [הוא המשיב בתיק זה], שאמור היה להתייצב למעצר עד תום ההליכים על-פי החלטת בית המשפט המחוזי, נמלט והסתתר תקופה ארוכה עד שנעצר בעת שביצע עבירת סמים. בתקופה זו ביצע את העבירה המיוחסת לו באישום השביעי".

על רקע דברים אלה הגעתי למסקנה כי מן הראוי להחזיק את המשיב במעצר עד לדיון שיתקיים בענינו בפני השופט מצא במועד שנקבע, כלומר, ביום 17.6.98.

לפיכך אני מחליט שהמשיב יעצר ויהיה נתון במעצר עד למתן החלטה בדיון שיתקיים בפני השופט מצא כאמור.